רצח העם בעזה מגיע בשבועות האחרונים לממדי זוועה חדשים, כאשר בצד קורבנות ההפצצות הצבא החלו להצטבר גם קורבנות ההרעבה השיטתית. על פי נתונים שפרסם משרד הבריאות בעזה ביום ראשון האחרון מתו עד כה 133 אנשים מהרעבה ותת תזונה, כ-87 מהם ילדים. בני אדם הסובלים מרעב חמור ותת-תזונה ממשיכים להגיע לבתי החולים בעזה בכל רגע. כ־900 אלף ילדים סובלים מרעב, מתוכם 70 אלף כבר מצויים בשלבים קליניים של תת-תזונה.

כהרגלו, העולם מגנה. אך נדמה שגל הזוועות הנוכחי מוביל לתגובות חריפות מהרגיל, בין השאר – הכרזת נשיא צרפת מקרון שצרפת תכיר במדינת פלסטין והדיווחים לפיהם ממשלת בריטניה עשויה לנקוט צעד דומה. כצפוי התגובה הישראלית הרשמית לטענות ההרעבה השיטתית מזעזעת ונפשעת. וכך בעוד הצבא טוען כי לא קיימת הרעבה בעזה וכי מדובר בתעמולה של החמאס, מקדמת ממשלת ישראל בגיבוי ארה”ב סיפוח של שטחים ברצועה.

מי ששותקים מול ההרעבה ומי שלא

בשבוע שעבר, בצל הדיווחים על ההרעבה, ארגנו ארגוני המחאה הציונית נגד הממשלה הפגנת ענק נגד המלחמה בכיכר הבימה. הגעתי נרגש, סוף כל סוף הפגנה המונית בלב ת”א עם מסר כה חשוב ומשמעותי. המונים מילאו את מרחב כיכר הבימה וסביבתו, והקשיבו שוב לסיפורים החשובים המסופרים כבר חודשים רבים: הורים שמספרים על איך המלחמה שוחקת את החיילים; אנשי ביטחון שמדברים על שחיתות הממשלה ועל הצורך הדחוף בגיוס חרדים; ומשפחות חטופים שכבר כמעט שנתיים מתחננות על הדבר הבסיסי ביותר – החזרת יקיריהן הביתה כי אין להם זמן.

אני עומד לי שם בהפגנה, מזיע בחום קיצוני, לידי עוד אלפים, ואני משתגע – איך איש אינו אומר אפילו מילה אחת על עזה! האם החיילים נלחמים בחלל? יצאתי מההפגנה נסער ומיואש, ההפגנה ההמונית הרגישה יותר כמו מופע אופרה מתורבת בפארק, והעיוורון המזעזע לגבי ההרעבה וההשמדה של ילדים לא עזב אותי.

למחרת נסעתי להפגנה ההמונית של שותפות השלום בסח’נין. זאת הייתה הפגנה מרגשת באמת, גם מבחינת המסר החשוב שהעבירה נגד ההשמדה בעזה ובעד שלום צודק לשני העמים וגם מבחינת המוני הערבים והיהודים שיצאו יחד למחאה. כמי שבין השאר פועל מתחילת המלחמה בקמפוסים בניסיון לעזור לסטודנטים פלסטינים להתגבר על הפחד ולצאת להפגין נגד ההשמדה בעזה, ברור לי שיציאת אלפי אזרחים פלסטינים-ישראלים היא הישג אדיר.

ההמונים בסח’נין צעדו ברחבי העיר וקראו קריאות נגד המלחמה וההשמדה, נגד ההרעבה ובעד עסקה כוללת לסיום המלחמה. מאזן גנאים, ראש עיריית סח’נין, אמר בהפגנה: “אנחנו אומרים זאת בצורה ברורה – אנחנו והעם שלנו בעזה עם אחד. אנחנו דורשים שוויון וזכויות אזרח מלאות, לא עוד מלחמות”. עוד הוסיף ראש העיר כי הוא “רוצה מזרח תיכון חדש. אנחנו רוצים כיפת ברזל לא צבאית, אלא אזרחית, מתוך העם. אנחנו רוצים השכלה, תעסוקה, בריאות ולגדל את ילדינו ונכדינו בצורה הכי טובה”.

למחרת, פתחה הנהגת הציבור הערבי בהובלת ועדת המעקב בשביתת רעב למשך שלושה ימים במחאה על הרעבת עזה. השובתים התכנסו בבית העמותה למען ערביי יפו. המוני אזרחים ערבים ויהודים הגיעו למקום כדי להביע סולידריות ולמחות על ההשמדה ועל הכאב והייאוש שהיא מביאה איתה.

עם משלחת סטודנטים הגעתי באחד הימים להביע סולידריות. שה היה מרגש מאוד לראות שהנהגת ועדת המעקב מתעקשת על השותפות הערבית-יהודית. ישבנו כולנו, ראשי ועדת המעקב ומי שהגיעו להביע סולידריות עימם, במעגל גדול שבו ניתנה האפשרות לדבר לכל מי שיחפוץ בכך. דיברו פרופ’ מאוניברסיטת בן גוריון ומזכיר תא של חד”ש סטודנטים. אבא לשתי ילדות שגר ביפו הצביע על האבסורד: ניתן להזמין מזון בוולט בקלות בזמן שכמה קילומטרים מכאן אין כלל אוכל. אחריו דיבר סגן ראש עיריית טירה. כולם כאבו את ההשמדה וההרעבה וכולם סירבו להישאר אילמים מולה.

נגמרו התירוצים

מובילי המחאות נגד הממשלה שארגנו את ההפגנה המבישה בחמישי שעבר בוודאי נתקלו בדיווחים על הרעב הכבד בעזה. אפילו תקשורת המיינסטרים כבר מדברת על כך (אך עדיין מצדדת בתעמולה של דו”צ). הגיעו לאוזניהם גם אמירות מזעזעות של מקבלי ההחלטות בממשלה בדבר הצורך בהרעבת עזה ובהשמדתה. אך המובילים מצאו תירוצים למה לא צריך לדבר על זה: המחאה צריכה להישאר “לא פוליטית” ולאחד כמה שיותר חלקים בעם; לא צריך לתת לבריוני הימין הזדמנות להתנפל על מסרי המחאה ועוד.

תירוצים אלה חוזרים על עצמם עוד מהמחאות נגד ההפיכה המשטרית שבהן סירבו לדבר על הכיבוש, אף על פי שהכיבוש הוא הסיבה העיקרית להפיכה המשפטית. תירוצים אלה בדיוק הם שהופכים את המחאות הללו לדרך ללא מוצא וללא הישגים. מובילי המחאה בוחרים להשתתף במשחק של הממשלה במקום להציע דרך חלופית. הממשלה ועושי דברה הם שקובעים את גבולות השיח ההגמוני. השליטה בגבולות השיח מאפשרת במובנים רבים לממשלה להמשיך בזוועות שהיא מבצעת כלפי פלסטינים וישראלים. בכך, ארגוני מחאה אלה לא רק שלא מקדמים את סיום המלחמה אלא גם תומכים בשתיקתם בהמשכתה. צריך להגיד בקול ברור: נגמרו התירוצים. אסור לשתוק מול הרעבת עזה ורצח העם. לא נוכל להגיד שלא ידענו.

מחאות השבוע האחרון מראות בבירור שהנהגת החברה הערבית מציגה חלופה של ממש לממשלה: תובעת בקול ברור שיש לסיים את המלחמה ולקדם שלום ישראלי-פלסטיני למען העתיד של כולנו. נקווה כי הפגנת הענק בסח’נין ושביתת הרעב הסולידרית יובילו לגל גובר של מחאות בקרב החברה הערבית, ושארגוני המחאה הציונית ילמדו משגיאות העבר שלהם ויתחילו לדבר בקול ברור נגד הזוועות בעזה ובעד שותפות ערבית-יהודית.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/138863