יהונתן ניצן, מרצה לכלכלה פוליטית באוניברסיטת יורק בקנדה, ושמשון ביכלר, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת חיפה ובמכללת העמקים, פרסמו בעבר יחד שני ספרים בעברית: “מרווחי מלחמה לדיווידנדים של שלום” (כרמל, 2007 מהדורה שניה), ו”ההון ושברו” (פרדס, 2022). זה עתה הוציאו ניצן וביכלר את ספרם החדש – “הדרך לעזה” (הוצאה עצמית, 2024).

ביסוד תפיסתם בכל ספריהם נמצא המושג ‘הון ככוח’, אותו גיבשו תוך בקורת הכלכלה הפוליטית הקלאסית  והמרקסיסטית. מושג זה מושפע מתפיסותיו של הסוציולוג האמריקני תורסטיין וובלין הרואה את הכלכלה כמכלול של אינטראקציות בין מוסדות חברתיים שונים.

ההיסטוריה הכתובה לפיהם היא תולדות אופני הכוח. האויבים העיקריים של קהילת השווים הם המדינות והכנסיות. הון הוא מכלול יחסי השליטה (לא רק בעצמים חומריים), וקפיטליזם הוא משטר הכוח האחרון שביסודו התאגיד והמדינה. יחסי הכוח ההיררכיים בקפיטליזם נשענים על טכנולוגיות הניצול, ההפקעה, ההפחדה וכפיית התודעה. מטרת התאגידים הקפיטליסטיים היא למקסם את רווחי קבוצת התאגיד שלהם מעל לרווח הממוצע או לרווחי קבוצות תאגידים אחרים.

המושג העיקרי בו משתמשים ניצן וביכלר הוא, כאמור, “משטרי כוח”. קפיטליזם  הוא אופן כוח חברתי בו קבוצות הון מתחרות ביניהן על רווחים דיפרנציאליים, על רווחים מעל הממוצע. המניע העיקרי למלחמות המחזוריות במזה”ת הוא, לדברי ניצן וביכלר, הרווחים הדיפרנציאליים של קואליציית הנפט-נשק. כשקואליציה זו אינה זוכה בתשואה של רווחים דיפרנציאליים, לעומת התאגידים הגדולים האחרים בשוק העולמי, נוצרת סכנת מלחמה. לטענתם, מעולם לא הצליחה קואליציית הנפט להפוך את ההצבר הדיפרנציאלי משלילי לחיובי בלי מלחמה.

החיפוש אחר חוקיות ומגמות אוניברסליות

“הדרך לעזה” קשה לסיכום, קשה אפילו לתת מושג לקורא על תוכנו. רק בפרק השמיני, לקראת סוף הספר, לאחר מסע ארוך בהיסטוריה עולמית של 6,000 שנה, מגיעים המחברים לנושא הדרך (המלחמה?) בעזה. לא יכולתי להשתחרר מההרגשה ששם הספר נועד לצרכי מכירה של סחורה ישנה בעטיפה חדשה. הסחורה היא התזה המרכזית בספרם הקודם של המחברים: הרדיפה והתחרות של קבוצות ההון הדומיננטי אחרי רווח דיפרנציאלי, רווח שמעבר לרווח הממוצע בשוק ההון. המחברים מודים, כמעט בעמוד האחרון, שהטענה העיקרית שלהם היא שהמלחמות במזרח התיכון נובעות מקונפליקט בין שתי קבוצות הון, הנפט-נשק וההיי-טק, לגבי הרווח הדיפרנציאלי. לזכות המחברים ייאמר שגם הם מודעים לקושי להסביר את המלחמות במזה”ת בגורם יחיד.

כסוציולוג היסטורי אני מכיר בחשיבות של מתאמים במחקר. אך אני לא רואה במתאמים כשלעצמם הסברים. השאלה הראשונה שאני הייתי שואל על מלחמת 7 באוקטובר היא – במה היא דומה ושונה ממלחמות קודמות בסכסוך על פלסטין וממלחמות אחרות במזה”ת. אך הגישה של ניצן וביכלר אינה שואפת לחקר מקרה, היא מחפשת חוקיות ומגמות אוניברסליות.

הספר עוסק, בין השאר, בתולדות המעבר  המהיר מקהילות למדינות בהיסטוריה, בתולדות המזון הבריא והלא בריא, בתולדות הטכנולוגיה והשליטה בה, בתולדות הכוח, בתולדות הדתות: מאלים מקומיים משפחתיים, לאל השמש,  לאל יחיד. בתולדות הכהונה כמתווכת האל ובשליטה בדת כאופן שליטה בתודעה.

בספר ישנה ביקורת אתאיסטית נוקבת של הדתות: הן גזעניות, שונאות ומדכאות נשים, שונאות כופרים ואחרים, מעודדות בערות, מפיצות פחדים, שונאות מחשבה חופשית ומדע. יש דיון פרטני במומים רבים של הכנסיות הנוצריות, של הרבנות ושל ההיררכיה האיסלמית, ולתרומות של הדתות לדיכוי האדם במילת גברים ונשים, בדיכוי נשים, בכללי נישואים, בכבוד המשפחה ובעבדות. שלוש דתות האל-יחיד מקורן במחאה נגד השליטים, אך הן השתלבו  בעמדות השליטה והדיכוי של מדינות ושל תאגידים. הספר עוסק הרבה בגלגולי הדת בתולדות המשטרים המדיניים.

עזה לא מוקד העניין

המהלך הכללי של טיעון הספר הוא היסטורי: ממסופוטמיה עד עזה. אך חלוקת הפרקים בספר מבלבלת. יש בספר פרקים של דפים בודדים לא מפותחים ויש פרקים ארוכים לעייפה. הוא עוסק באופן שטחי בנושאים רבים שלא מתקשרים, לדעתי, למלחמה בעזה. פרקים אחרים הם חזרה על שנאמר בספרם הקודם ועל המושגים העיקריים של שיטתם. ובכל זאת החומר ההיסטורי הרב, בעיקר ביקורת ההסדרים המדיניים והדת, אכן מעניינים. הספר הוא אנטי-דתי ואנטי-לאומי.

החומר ההיסטורי הרב מתחבר לבסוף לטענה דומה של סמואל הנטינגטון לפיה אחרי המלחמה הקרה, המלחמות כיום הן בין הציוויליזציות. יוצא שתודעת המלחמה הנוכחית בעזה היא הד של מלחמת הכנסייה הרבנית בכנסיה המוסלמית. הבנת התפתחות הלאומיות הדתית לאורך הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שעליה נכתב הרבה, מעניינת את ביכלר וניצן רק מהמעוף האסטרונומי של גישתם העולמית והפן-היסטורית, מלחמת החילוניות והדתיות. לא עזה מעניינת אותם אלא הדרך הארוכה.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/118719