פגישה נוספת של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר בצלאל סמוטריץ’ ונציגי בנק ישראל נערכה בתחילת השבוע כדי לדון בהצעת התקציב לשנה הקרובה. סמוטריץ’ הציג בה הצעה לתקציב 2025 עם יעד גירעון של 4%, המחייבת קיצוץ של לפחות 35 מיליארד שקל, לרבות הקפאת כל קצבאות הביטוח הלאומי, הקפאת השכר במגזר הציבורי וקיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה – פרט למשרד הביטחון. במילים אחרות: את הוצאות האדירות של המלחמה הקולוניאליסטית ברצועת עזה ושל הגברת הדיכוי בשטחים הכבושים יישאו העובדים, המוחלשים וכלל האזרחים הזקוקים לשירותי המדינה שטרם הופרטו.

בסיום הישיבה מיהר שר העבודה יואב בן צור (ש”ס), הממונה על הביטוח הלאומי, לתקוף את החלטת סמוטריץ’ להקפיא את הקצבאות והדגיש כי “הוא יעלה גם את שכר המינימום ב-2025”. “לא ניתן בתקציב 2025 שמישהו יפגע בחלשים. רוצים עכשיו לקצץ? יש המון מאיפה לקצץ”, אמר בן צור, אך מבלי שהתייחס להון העתק המוקדש לחיזוק ההתנחלויות ולהעמקת תהליך ההדתה של החברה הישראלית. בן צור: “לצערי, נערי האוצר הולכים למקומות הקלים. לאנשים שלא יודעים למחות ואין להם קבוצות לחץ. משום מה יש הרגשה שעושים טובה למי שמקבל את קצבאות. אף אחד לא עושה טובה; זו חובתה של מדינת ישראל לביטחון הסוציאלי”. הבכי והנהי של ש”ס ידועים לכל. בש”ס מאוד אוהבים “את האנשים שלא יודעים למחות”, כי התפקיד המסורתי של המפלגה החרדית-ספרדית הוא דווקא למנוע מהאנשים למחות. זאת, תוך שימוש בדמגוגיה סוציאלית ותמיכה מעשית בדרכן הניאו-ליברלית של ממשלות הימין להן היא שותפה.

אכן, סמוטריץ’, משרתם הנאמן של בעלי הון ושותפו של בן צור בשלטון הימין הקיצוני, צועד צעד נוסף לפירוק שרידי מדינת הרווחה הישראלית. מדינה אשר לדברי חוקרות מרכז אדוה, ברברה סבירסקי ומירי אנדבלד-סבג, “מעולם לא התברכה בקרקע פוליטית וכלכלית המאפשרת צמיחה של מדינת רווחה ראויה לשמה”. החוקרות כתבו במסמך שפורסם השבוע: “בעשורים הראשונים של קיום המדינה היו מאמצים לייצר שירותי רווחה המבוססים על המודל הסקנדינבי של אותה עת”.

אך הליך החקיקה הנדרש לבניית מדינת רווחה נמשך כ־30 שנה והוא הסתיים עם אישור חוק הסיעוד בשנת 1982. שלוש שנים מאוחר יותר החלו הלחצים לבטלה או לצמצמה, בהובלת אנשי מקצוע ופוליטיקאים ניאו־ליברליים. המשבר הכלכלי של 1985 סיפק את הרקע לאימוץ של “תוכנית החירום לייצוב המשק” אשר כללה, בין השאר, קיצוצים תקציביים, הפרטה של שירותים ציבוריים והפחתות מס לבעלי ההון. בהמשך, נוצלו אירועים נוספים שטלטלו את המשק – ביניהם האינתיפאדה השנייה (2005-2000) – למעבר למודל משקי-חברתי שונה, אשר כבר שלט בבריטניה ובארצות הברית – המודל הניאו־ליברלי. האם המלחמה בעזה והעמקת הכיבוש בגדה יהיו קרש קפיצה להשלמת מהלך ההרס?

לפי המודל הקפיטליסטי הניאו-ליברלי, שירותי הרווחה ברובם פסקו להיות מכוונים אל כלל האזרחים שהיו אמורים לקבל מהמדינה או מהרשות המקומית שירותים, סובסידיות והעברות כספיות בהתאם לצרכים. שירותי רווחה הנוכחיים (לא כולל תשלומי המוסד לביטוח לאומי) מיועדים בעיקר לפרטים ולמשפחות בתחתית סולם ההכנסות שללא סיוע לא יוכלו להגיע לרמת חיים הנחשבת סבירה.

“אין זה סוד שהדרך היחידה לספק שירותים טובים ורבים יותר למי שנזקקים לאחד משירותי הרווחה היא לגבות יותר מיסים מבעלי ההכנסות הגבוהות” כתבו החוקרות והוסיפו:  “האסון של 7 באוקטובר, פלישת ישראל לעזה והתמשכות הלחימה הבהירו כי הגיע הזמן לשינוי של הסדרים הקיימים, וזאת על מנת להיטיב עם כל הישראלים הן בעתות שלום והן בעתות מלחמה. דרך המלך לשינוי שכזה היא העלאת המס המוטל על בעלי היכולת, צעד שיש בו הפוטנציאל לחזק את הסולידריות בחברה הישראלית”.

לצערנו, פרט להתבטאויותיה של ענבל חרמוני, יו”ר איגוד העובדים הסוציאליים, וראשי המוסד לביטוח לאומי, טרם קמה זעקה נגד הגזל הצפוי. ההסתדרות שותקת, למרות שהקפאת השכר של עובדי המגזר הציבורי מנוגדת להסכמים הקיימים. זו עילה ברורה להכרזת סכסוך עבודה כללי במשק. גם המחאה המתעצמת בשבועות האחרונים נגד ממשלת הימין טרם הפנימה שהתקציב הניאו-ליברלי הוא חלק מההפיכה המשטרית.