ח”כ איימן עודה, חברי, פרסם לאחרונה בערבית את ספרו “אלווטניה ואלמואטנה” (“פטריוטיות ואזרחות”). לדעתי, הספר מבהיר למה בכל שנה זוכה עודה בתואר הח”כ עם הוצאות הדלק הגבוהות במשכן. עודה הוא אדם חרוץ, ויותר מכל הוא אדם מקשיב. בהקשר זה ברצוני גם לגלות לכם סוד: לדעתי אין במזרח התיכון אדם כמו איימן שזוכר אנשים כה רבים, לרבות כינוייהם ( אבו …).

עודה מנסח בספרו תזה חדשה-ישנה לגבי הסוגיה הפלסטינית ישראלית/יהודית/ציונית, אשר לידתה בקונגרס הציוני הראשון בבאזל ב-1897. עודה כותב זאת על סמך הניסיון שצבר במשך השנים הרבות במהלכן השקיע את מלוא יכולתו בקידום סוגיה זו.

עודה מרבה להציג בספרו דוגמאות מהמציאות היומיומית. הוא ישב שעות רבות בפגישות עם שני הצדדים שלכאורה מנוגדים בנרטיבים שלהם. מסקנתו פילוסופית במהותה – אחדות הניגודים:  למרות הניגודים, האחדות אפשרית. החלטתי לכתוב סקירה על הספר בשפה העברית כי חשוב לדעתי שכל יהודי, או לייתר דיוק – כל אדם שאינו מוסלמי ואינו ערבי יכיר את תוכנו. עמדתו של איימן עודה המבוטאת בספרו מעידה על אומץ ועל רצון כן ואמיתי לממש את חזון החיים המשותפים בתוך מדינת ישראל ואת חזון השלום והצדק בין הים לנהר. לאורך מאה שנות הסכסוך ניחן באומץ לב כזה מנהיג אחד אך הוא שילם על כך בחייו.

לדעת עודה, קיים אצל מק”י וחד”ש פער בין הפוטנציאלי לאקטואלי, בין העקרונות לבין היישום שלהם. בהקשר זה מדגיש עודה בספרו עשרות פעמים, שהוא מסכים עם העקרונות של מק”י וחד”ש אך מסתייג במידת מה מיישומם. הוא מודע למגבלות המימוש של העקרונות מצד חברי מק”י וחד”ש, אך מדגיש שאינו מסכים להשלים עמן. לדעתו, חסרים ביישום אומץ ותעוזה.

יש לשתף פעולה גם עם כוחות ציוניים

התזה המרכזית בספר היא שרק שותפות עם כוחות יהודיים, גם ציוניים, יכולה להוביל לפתרון הסוגיה (ולא הסכסוך – ההדגשה שלי). להערכתו, שותפות אמיתית וחזקה כזו היא בת יישום כעת. עודה, כאיש חד”ש וכיו”ר הרשימה המשותפת, מדגיש שתזה זו היא למעשה התזה של מק”י ושל חד”ש מאז שנוסדו. הוא לא מביא משהו חדש, אלא מנסה ליישם את העקרונות של תנועתו הלכה למעשה. זאת למרות שהוא מודע למגבלות של תזה זו, בעיקר בקרב בני עמו (וחברי מפלגתו), האזרחים הפלסטינים שחיים במדינת ישראל.

עודה מציג שני נימוקים מרכזיים לתזה שלו. האחד הוא שמק”י אימצה את החלטת האומות המאוחדות 181 מ-29 בנובמבר 1947 בדבר הקמתן של שתי מדינות דמוקרטיות, זו בצד זו. הנימוק השני הוא שמק”י קיבלה ב-1977 את ההחלטה בדבר הקמתה של חד”ש כתנועה שתכיל בשורותיה קבוצות, ארגונים ואישים יהודיים וערביים בעלי אידיאולוגיות שונות: קומוניסטים, סוציאליסטים, ציונים, דתיים ואחרים. התנאי היה שכל הארגונים והאישים הללו היו מוכנים לשתף פעולה במאבק נגד הכיבוש והסיפוח, נגד שלילת הזכויות הלאומיות של העם הערבי הפלסטיני ובעד שלום צודק ויציב.

בספרו מדגיש עודה כי השותפות הערבית-יהודית יכולה להקיף יהודים ולא יהודים שהם ציונים. כדאי להזכיר בהקשר זה, כי רבים מבני העדה הדרוזית מגדירים עצמם ציונים.

הוגה הדעות ד”ר ראיף זרייק כתב באחד ממאמריו שהציונות במהותה אינה גזענית. היא לא כוונה נגד הערבים או הפלסטינים כאשר הגו אותה מנסחיה.  הציונות, קבעו מנסחיה, הייתה  תגובה לגלי האנטישמיות שפקדו את אירופה מאמצע המאה ה-19. מכאן מסיק עודה שישנם יהודים ליברלים ודמוקרטים רבים שמצד אחד המגדירים עצמם ציונים ומצד שני הם בעד דמוקרטיה, בעד שוויון, בעד שלום, בעד רעיון חלוקת המרחב לשתי מדינות לשני עמים ובעד מתן שוויון כמעט מלא לאזרחים הערבים בתוך מדינת ישראל.

תפיסה מציאותית ואמיצה

עודה מגיע למסקנה שכל עוד העולם הערבי ומנהיגיו לא עושים צעד רציני למען פתרון הסוגיה הפלסטינית, וכל עוד מדינות המערב וארה”ב בראשן תומכות בעיקר בצד הישראלי, התרומה היחידה של ערבי פלסטיני החי בישראל לפתרון הסוגיה היא חיזוק והרחבה של השותפות הערבית-יהודית. בשותפות רחבה זו יהיו גם ציונים אשר יסכימו לעקרונות בסיסיים שהם תנאים הכרחיים: סיום הכיבוש וכינון השלום, שוויון, דמוקרטיה ומדיניות רווחה. עודה מדגיש כי הסכמת הערבים לשותפות כזו אינה אמורה להיחשב כחולשה או כוויתור על השאיפות ועל הזהות הלאומית והפטריוטית שלהם. מי שמפחד משותפות כזו דומה לאדם שאינו בוטח באשתו, כדברי הקומוניסט הדגול תאופיק זיאד.

רעיונות, יוזמות ופרויקטים של שותפות היו קיימים ועדיין מתקיימים בכל מיני דרכים וצורות. אולם צעדים מלחמתיים הם תמיד חסם להמשך הצלחתן של תוכניות אלה. ברגע שהממשלה מחליטה על מבצע צבאי בגדה או בעזה -מתקפלים כוחות ליברליים  יחד עם התקשורת הממסדית ומעדיפים להיות “מאוחדים מתחת לאלונקה”. לכן, הקמת השותפות היהודית-ערבית והרחבתה מותנות בראש ובראשונה בסיום הכיבוש שהוא “הפיל שבחדר”.