מציאות עכורה של ניצול קשה של יותר מ-30 אלף מהגרי עבודה מתאילנד נתגלתה בהשקת ספרו של ד”ר מתן קמינר “קפיטליזם קולוניאלי: מהגרים תאילנדים בחקלאות הישראלית”. ההשקה נערכה בשבוע שעבר במועדון הגדה השמאלית בתל-אביב. הספר פורסם החודש בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד היוקרתית.

מחקרו של ד”ר קמינר הוא המקיף ביותר שנכתב עד כה בנושא. במהלכו הועסק המחבר במשך שבעה חודשים יחד עם עובדים תאילנדים בעבודות חקלאיות בערבה. בדיון על הספר בהנחיית נועה לוי השתתפו: האנתרופולוג קמינר מאוניברסיטת קווין מרי בלונדון; ד”ר גיא שלו, אף הוא אנתרופולוג ומנכ”ל רופאים לזכויות אדם; ותומר טולדנו, מעצב עטיפת הספר.

עוד נקודת עיוורון

קמינר התייחס בראשית דבריו  ל-60 העובדים התאילנדים שנהרגו מאז תחילת המלחמה. לדבריו, “זו עוד נקודת עוורון בדעת הקהל בישראל”. ציבור עובדים זה שקוף בעיניי ישראלים רבים, “חרף העובדה שהם חלק בלתי נפרד ממעמד העובדים בישראל, שאינו מורכב רק מיהודים ומערבים, כפי שנהוג לחשוב”.

התאילנדים נתונים לניצול קשה: מועסקים במשך 11 שעות ביממה תמורת פחות משכר מינימום – כ-70% משכר המינימום בחישוב חודשי, וללא תשלום שעות נוספות. ניצול זה מתאפשר משום שהם מועסקים בשדות הפריפריה, לפעמים הפריפריה הרחוקה, הרחק ממרכזי הערים. מעבר לכך, הם אינם אזרחים; אין להם ייצוג איגוד-מקצועי ואין מי שיגן על זכויותיהם מאחר שהם מועסקים במסגרת מה שקמינר הגדיר כ”קפיטליזם הקולוניאלי הישראלי”.

קמינר הרחיב את הדיבור על מצבם של הפועלים התאילנדים, שחרף הבטחת שר העבודה יואב בן צור (ש”ס) עדיין מועסקים באזורי לחימה בגליל העליון. ד”ר שלו הוסיף, שבעת פינוי היישובים בעוטף עזה, פונו תושבי הקיבוצים, המושבים והערים לבתי מלון ואילו העובדים התאילנדים הופנו לאנגרים באזור המרכז, שבהם סופקו להם מזרונים, שמיכות ומזון דל. “זו דהומניזציה של העובדים”, אמר שלו והוסיף: “בהיעדר טיפול רפואי הולם, שיגרה אליהם עמותת רופאים לזכויות אדם אנשי רפואה כדי לטפל בהם”.

במהלך השיחה הודה קמינר לתומר טולדנו על העיצוב המרהיב של עטיפת הספר, שטרם תורגם לעברית. הוא תיאר את טולדנו כ”אחד האמנים הבולטים בישראל”. טולדנו תיקן אותו והגדיר את עצמו “אמן מחלטר”. עבודותיו של טולדנו  נישאות בהפגנות ובעצרות ומאיירות את קירות הגדה השמאלית. טולדנו ציין, כי “כרזה אמנותית זו עבודה פוליטית עם מסר חברתי ולה תרומה משמעותית לעיצוב התודעה המהפכנית”.  בתשובה לשאלה אמר קמינר, כי לפני שפרצה המלחמה עבדו בישראל כ-33 אלף עובדים תאילנדים, ורובם ככולם הועסקו בחקלאות. עקב המלחמה ירד מספרם ל-22 אלף.

היכן ההסתדרות?

היעדר התארגנות מעמדית של עובדי החקלאות מתאילנד הוא הסיבה המרכזית לניצולם הקשה בידי מעסיקים ישראלים, ציינו כל הדוברים באירוע ההשקה. יצוין בהקשר זה שפורום העובדים של חד”ש תל-אביב נאבק במשך שנים כדי לצירוף מהגרי עבודה ומבקשי מקלט להסתדרות. לאחר שורה של צעדים שננקטו, לרבות עתירה לרשות השיפוט שלה, הסכימה ההסתדרות לקבל את העובדים התאילנדים לשורותיה. אך היא הוסיפה לערום קשיים בעילות כמו “העדר תעודת זיהוי ישראלית” או “המחשב אינו מסוגל לקלוט את מספרי הדרכון של הפונים”.

הנושא עלה גם בכנס של האגודה הישראלית לחקר יחסי עבודה שנערך בשבוע שעבר בבית ברל. על יחס ההסתדרות למהגרי עבודה עמד באותו כנס ד”ר אסף בונדי מפורום ארלוזורוב ההסתדרותי. הוא ציין כי בשנים האחרונות ניכרת מגמה בקרב האיגודים המקצועיים ברוב המדינות הקפיטליסטיות לצרף את מהגרי העבודה לשורותיהם. בין היתר כדי לחזק את מקומם של ארגוני העובדים בכלכלה ובחברה.

בונדי אמר כי מגמה זו ניכרת בשלושה מודלים מרכזיים: במודל הצפון-אמריקאי המתמקד בתמיכה בארגונים קהילתיים המסייעים למהגרי עבודה ברמה המקצועית, החברתית והתרבותית, וזאת לאו דווקא תוך צירופם כחברים באיגוד וחתירה להסכמי עבודה עבורם; המודל הבריטי הפועל לצרפם לאיגודים והחותר ליציגותם במקומות העבודה; ולבסוף המודל שבונדי הגדיר “קורפורטיסטי” ושמרני, אשר מאפיין את ההסתדרות. במסגרתו משתפים ארגוני העובדים פעולה עם המעסיקים בחתימה על הסכמים בענפים בהם מועסקים גם מהגרי עבודה רבים, אך מבלי להקים בהם ועדי עובדים וללא ייצוג ישיר של עובדים ברמה המפעלית.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/133207