יש לנו ראש ממשלה עם מנטליות של רודן ומוסר של עבריין .כמו הרודנים האכזריים והכושלים ביותר, הוא שואף לשלטון נצח. החברים שלו במועדון שליטי הנצח באים מהמדינות בעלות הרקורד המחריד ביותר בהפרת זכויות אדם – סוריה, אוגנדה, אריתריאה, ניקרגואה, בלארוס, רואנדה, טורקיה, דרום סודן, ג’יבוטי ורוסיה. כשאלה המודלים שלו, פלא שהוא אדיש לחיי החטופות, החטופים, החיילים והאזרחים בעורף? פלא שהקים ממשלה מושחתת עם נורמות של רפובליקת בננות?

שני-שלישים מהישראלים רוצים לחיות בדמוקרטיה ליברלית, שהתכלית שלה היא לשרת את האזרחים. כשליש מעדיפים דיקטטורה לאומנית. אנחנו הרוב והם מיעוט מובהק. אז איך הם השתלטו עלינו? חשוב לדבר על זה למען העתיד. בתחילת המלחמה, הישראלים ברובם הזדהו עם הסיסמא “ביחד ננצח”. אבל תעשיית הרעל, כפי שדייק בוגי יעלון, לא מכונה, פוגגה את האשליה. צה”ל, שב”כ, משפחות החטופים – שום דבר לא קדוש אצלם לבד מהכוח ומהשלטון.

אנחנו עדים לקמפיין אגרסיבי נגד זכות המחאה, מכות לבני משפחות חטופים, מעצרים. הם שכחו מה זה להיות דמוקרטים! מאיפה החוצפה שלהם?! ואיך זה שבני גנץ משרת את הדיקטטורה הלאומנית?

סוד כוחו של הימין

הסיבה לכך שגנץ נשאר בממשלה ונותר חזק בסקרים, ושההפגנות עדיין לא תפחו לממדי השנה שעברה היא שיש מקום שבו רוב הציבור היהודי עדיין “ביחד”. נקודת ההסכמה הרחבה היא שהסיפור של ישראל הוא קודם כל מאבק נצחי ובלתי נמנע בין יהודים לערבים – ושרק הערבים אשמים בכך. על זה כמעט שאין לימין הקיצוני אופוזיציה – וזה סוד כוחו.

המוסכמה בישראל היא שכל המדינות המצליחות והמתוחכמות ביותר בעולם, בהן הידידות הקרובות ביותר שלנו, נאיביות וטועות בתמיכתן בפתרון שתי המדינות – ורק אנחנו צודקים. אם זה לא היה המקרה, כבר בדצמבר הרחובות היו בוערים בדרישה מהממשלה לקבל את ההצעה האמריקאית-סעודית: סיום המלחמה, החזרת החטופות והחטופים, חיזוק הרשות הפלסטינית בעזה וריסון חמאס, בסיוע מדינות מהעשירות בעולם, אופק הצהרתי למדינה פלסטינית, ונורמליזציה עם סעודיה.

כל עוד נקבל את הנחת היסוד המהותנית – בלשון נקיה – שהערבים לא רוצים או לא יודעים לחיות בשלום, הימין האנטי-דמוקרטי יישאר חזק; כל עוד נסכים לאפליית ערבים בישראל, נמשיך לחזק פוליטיקאים שצוברים כוח באמצעות גזענות ושנאת ערבים (בכוח הם משתמשים לביזה, לג’ובים ולהחלטות המופקרות), הימין ישמור על מעמדו. למרבה הצער, במה שקשור לערבים, התקשורת שלנו היא ברובה בן גביר לייט. יש מיעוט שנוהג אחרת, אבל הוא נבלע באשד הלאומני. לא במקרה מדורג חופש העיתונות בישראל במקום ה-101 בעולם. למשל, כדי שלא תוכרז מדינת אפרטהייד, עמדתה הרשמית של ישראל מאז 67′ היא, כי בשטחים מתקיים כיבוש צבאי זמני. מתי שמעתם בפעם האחרונה בטלוויזיה את המילה כיבוש במסגרת דיווח עובדתי? זאת עובדה, אבל אסור לומר אותה.

משקיעים מאמץ רב בהכחשת המציאות

האם שמעתם שיהודה ושומרון הם שטחים ב”תפיסה לוחמתית”? גם זו עובדה, והיא מעלה את השאלה מה עושים אזרחים בשטח לוחמה. אז מכנים את ההתנחלויות “ישובים”. אנחנו משקיעים מאמץ רב בהכחשת המציאות. האם שמעתם דיונים באולפנים על השאלה: “אם השטחים שלנו, למה לא החלנו עליהם ריבונות ב-57 השנים האחרונות?”. זאת הרי שאלת מפתח להבנת האשליה שמנהלת את חיינו, אבל הדיון בה מושתק. כן, בסוגיה החשובה ביותר לעתיד המדינה, השיח הציבורי בישראל כבר מזמן אינו חופשי. לכן בן גביר וסמוטריץ’ חוגגים.

גם סיקור הערבים בישראל מוכפף לרוב לקונספציה הלאומנית. דיווחים על אלימות יהודים נגד בדואים בנגב – תופעה נפוצה מאוד – תמצאו רק ב”הארץ”. התופעה לא מוכרת לרוב הציבור. היא עץ נופל ביער. במושגים של מה שמצופה מעיתונות, זאת התרת דם, כי הפושעים מבינים שהם חסינים. סרטון ממרס השנה, שבו נראה יהודי יורה בבדואי תוך כדי נסיעה, לא שודר למרות שהטלוויזיה מתה על החומרים האלה. ויש עוד אינספור דוגמאות.

גם סיקור הפגיעה בזכויות לקוי. שום ערוץ טלוויזיה לא טרח לשלוח צוות בתחילת מאי, כדי לדווח על הריסת כפר שלם, ואדי אל חליל, ועל הפיכת 320 אזרחים להומלסים. בכל מדד אובייקטיבי זה סיפור עיתונאי ענק, אבל לא בערוצי השידור הגדולים בישראל. למה? כי הנפגעים ערבים. גם בתי המשפט שותפים לפגיעה בשוויון. כבר עשורים שהם נותנים פסיקות פוליטיות, לא-משפטיות, בסוגיית קרקעות הבדואים, בניגוד גמור לראיות.

בסוגיית הריסות הבתים, הפסיקות מתעלמות בגסות מערכים חוקתיים ומזכויות אדם. בדיונים האלה, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מועלם לפתע. עשרות אלפי אנשים חיים בסכנה מיידית לאבדן בתיהם בגיבוי בתי המשפט, למרות שיש אלטרנטיבות, רק כי אינם יהודים. כך יוצא שדווקא הממסדים הליברליים ביותר לכאורה מחזקים את המחנה שהסחורה החמה שלו היא מלחמת נצח שבטית. ככה לא בונים דמוקרטיה ליברלית מתוקנת.

 נתי יפת הוא דובר המועצה של הכפרים הלא מוכרים בנגב. נשא את נאומו בעצרת נגד ממשלת הימין שנערכה בבאר-שבע בשבת, 25 במאי.