שורשיו של ה-8 במרץ, יום האישה הבינלאומי, נעוצים במאבקן של נשים פועלות, אשר דרשו להיטיב את תנאי העסקתן. בוועידת הנשים הבינלאומית, שהתקיימה לאחר מכן בקופנהגן, הוחלט לציין יום זה כיום חג בינלאומי. אחרי מלחמת העולם השנייה, הפך ציון ה-8 במרץ למסורת במדינות רבות, ובמיוחד בארצות הסוציאליסטיות. היו ימים בכנסת, בהם רק סיעת מק”י, ולאחריה – סיעת חד”ש, ציינה את ה-8 במרץ. אנחנו ציינו אותו תמיד כיום של מאבק למען שוויון הנשים, ולא כיום של חגיגה נמלצת.

אני שמח שמזה שני עשורים, הכנסת אימצה לעצמה את המנהג של ציון ה-8 במרץ וקיום דיון מיוחד ביום זה. טוב הייתה עושה הממשלה, לו הייתה לומדת מהרשות הפלסטינית, אשר קבעה את יום ה-8 במרץ כיום שבתון לכל הנשים, העובדות במסגרות הממלכתיות.

כאן, בישראל, אנו מתמודדים עם התופעה של הדרת נשים, אשר יש כאלה המציגים אותה כקשורה באמונה הדתית. אך מי שסבור כי תהילת אמונתו תתבסס על הדרת נשים – משהו פגום באמונה שלו, ולא משהו פגום בנשים. אולם לא רק מניעים דתיים מובילים להדרת נשים מן המרחב הציבורי, אלא גם מניעים אחרים. ניתן לראות זאת, כשדנים במציאות חייהן של הנשים הערביות בישראל, אשר רק 22% מהן מועסקות.

כשאנו מעלים נושא זה לסדר היום, משיבה לנו הממשלה, כי הסיבות לשיעור ההשתתפות הנמוך של נשים ערביות בשוק העבודה הן התרבות, המנטליות, המסורת, וכו’. זה אחד השקרים, שאפילו אלה המפיצים אותו – לא מצליחים לשכנע בו את עצמם. הרי הסיבה האמיתית לתופעה היא היעדר מקומות תעסוקה מתאימים לנשים, ובמיוחד לנשים שהן אימהות לילדים קטנים.

בעבר, כשהעליתי את הנושא הזה במליאה, בדיון בו השתתף גם ראש-הממשלה, הוא השיב כי ממשלתו תפעל להרחבת התחבורה הציבורית, כדי לאפשר לנשים להגיע למקום העבודה. אני לחלוטין לא מבטל את חשיבותו של צעד זה, אך הדבר המרכזי והעיקרי הוא יצירת מקומות עבודה זמינים ביישובים עצמם. בעבר, היו ביישובים ערביים רבים מפעלי טקסטיל. בשנות התשעים, עברו המפעלים לירדן ולמצרים, וכיום – הם עברו משם אל המזרח הרחוק.

הסיבה שהעיסוק בשאלת התעסוקה הוא חשוב דווקא ביום האישה הבינלאומי, היא שלא ניתן לדבר על שוויון לנשים, מבלי לדבר על שוויון בזכות לעבודה, בזכות להתפרנס בכבוד, בזכות לשותפות מלאה בניהול הבית, בניהול החברה ובניהול המדינה.

(דברים שנשא יו”ר חד”ש, ח”כ מוחמד ברכה, במליאת הכנסת לרגל יום האישה הבינלאומי, 6.3)