בעקבות עתירה שהגיש עדאלה בספטמבר 2007, בדרישה לבטל את ועדות הקבלה האזוריות הפועלות לסנן מועמדים למגורים ביישובים קהילתיים בישראל, הודיע מינהל מקרקעי ישראל במרס 2010 על החלטתו להנהיג הסדר מתוקן בכל הנוגע להליכי הקליטה והקצאת המגרשים ביישובים קהילתיים. העתירה הוגשה בשמם של בני הזוג אחמד ופאתנה זבידאת, שביקשו לבנות בית ביישוב הקהילתי רקפת, השייך למועצה האזורית משגב בגליל. בקשתם נדחתה על ידי ועדת הקבלה, בנימוק של “אי-התאמה חברתית”. בעתירה נטען כי קיומן של ועדות קבלה ביישובים קהילתיים מנוגד לחוק ואינו מתיישב עם זכותו של האזרח לבחור את מקום מגוריו בכל יישוב שיבחר.

במאי 2010, בעקבות ההחלטה החדשה של מינהל מקרקעי ישראל, הגישה עורכת הדין סוהאד בשארה מעדאלה עתירה מתוקנת לבג”ץ. בעתירה נטען, כי ההסדר החדש אינו שונה במהותו מההסדר הקודם. בשניהם נקבע אותו מנגנון – ועדות קבלה – אשר פועל מתוך פגיעה חמורה בזכויות יסוד חוקתיות, בניגוד לפסקת ההגבלה ובניגוד לחוק חובת המכרזים, התשנ”ב-1992. יתרה מזו, בהסדר החדש נקבעו אותם קריטריונים לקבלה ליישובים קהילתיים, שהיו תקפים גם בהסדר הקודם, ובהם קריטריון ההתאמה החברתית, שאליו מתייחסת העתירה המקורית.

העותרים, בהם הארגונים קול אחר בגליל, המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי, במקום – מתכננים למען זכויות תכנון, הקשת הדמוקרטית המזרחית, הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות ועדאלה, מציינים כי היישובים הקהילתיים אינם מיועדים לאוכלוסיות ייחודיות והם מוקמים על קרקעות שבבעלות המדינה. עם זאת, מינהל מקרקעי ישראל מסמיך את חברי היישובים האלה לקבוע מיהו מועמד מתאים להתגורר בהם. כך חלק קטן מאזרחי ישראל מקבלים הסמכה, שאינה מעוגנת בחקיקה כלשהי, לקבוע את חלוקת הקרקע הציבורית במדינה ואת זכותם של שאר האזרחים לבחור את מקום מגוריהם. גם הקריטריונים לסינון מועמדים ליישובים אלה, שהעיקרי בהם הוא הקריטריון של “התאמה חברתית”, אינם מעוגנים בחקיקה. בעתירה נאמר כי זהו קריטריון שרירותי, שהשימוש בו הוא ההסבר העיקרי לכך שכמעט ואין משפחות ערביות המתגוררות ביישובים הקהילתיים. מעבר לכך, גם יהודים ממוצא מזרחי ואתיופי, משפחות חד הוריות, הומוסקסואלים ולסביות נכשלים במבחן “ההתאמה החברתית” ולכן קבוצות חברתיות אלה מודרות כמעט לחלוטין מהיישובים הקהילתיים. לאזרחי המדינה שמורה הזכות להתגורר בכל יישוב לא ייעודי בישראל, אשר הוקם על ידי המדינה או סוכניה ועל קרקעות המוגדרות כקרקעות המדינה. הזכות לבחירת מקום מגורים נגזרת מהזכות לאוטונומיה האישית של הפרט ועל כן פגיעה בחירות זו היא גם פגיעה בכבודו, שוויונו וחירותו של הפרט בניגוד למצוות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו”, נאמר בעתירה. הסירוב לקבל את בני הזוג זבידאת לרקפת בנימוק של “אי התאמה חברתית” פוגע בכבודם, שוויונם וחירותם.

העותרים מזכירים כי באוגוסט 2004 התקבלה החלטה מספר 1015 של מינהל מקרקעי ישראל, הקובעת את הליכי הקבלה של מועמדים ליישובים קהילתיים וחקלאיים. לפי ההחלטה, יוקמו ועדות קבלה לסינון מועמדים ליישובים אלה. החלטה זו תוקנה בהחלטה מספר 1064, אבל זו בוטלה במרס 2010 ובמקומה התקבלה החלטה מספר 1195. גם בהחלטה המתוקנת נקבע מנגנון של ועדות קבלה, שיסננו מועמדים למגורים ביישובים קהילתיים וחקלאיים. התאמה לחיי חברה בקהילה היא אחד הקריטריונים לבחירת מועמדים המוזכרים בהחלטה. העותרים מציינים, כי גם ההחלטה המתוקנת אינה מעוגנת בחקיקה ראשית וכי המנגנון של ועדות קבלה הוא חריג לחובת המכרזים, בניגוד לחוק חובת המכרזים.

קריטריון “ההתאמה החברתית” הוא מושג רחב, עמום ולא ברור, שמרכיביו אינם מוגדרים בהחלטה והשימוש בו שרירותי, מציינים העותרים. הם מדגישים, כי גם בהחלטה המתקנת נשאר על כנו הקריטריון של “התאמה חברתית”, למרות הבעייתיות שלו ואף שבית המשפט כבר הוציא צו על תנאי שבו נתבע מינהל מקרקעי ישראל לנמק את השימוש בקריטריון זה. גם דרך הפעולה של ועדות הקבלה לא השתנתה בהחלטה החדשה. ועדות הקבלה הן הגוף העיקרי לבחירת מועמדים למגורים ביישובים קהילתיים וחקלאיים. ועדות אלה פועלות כמנגנון המייצר מרחבים בעלי זהות לאומית ברורה, היינו יישובים יהודיים באופיים.

החלטת המינהל הנ”ל נבחנת גם בהקשר של מדיניות המינהל, אשר מביאה לחלוקה לא הוגנת, לא צודקת ולא שוויונית של הקרקעות במדינה. תושבי היישובים הקהילתיים – רובם המכריע יהודים, כאמור – נהנים מהנחות משמעותיות במחירי המגרשים, בעוד שכניהם הערבים נאלצים לשלם מחירים גבוהים מאוד על קרקעות לבנייה, שכמעט ואינן זמינות. בעוד ליהודים יש הזדמנויות מגורים ביישובים שלווים, בבתים צמודי קרקע וברמת חיים גבוהה, הערבים נאלצים לגור ביישובים צפופים, בעלי תשתיות נמוכות וכמעט ללא אופציות לשיפור מצבם. ועדות הקבלה ליישובים הקהילתיים ממלאות תפקיד חשוב בשימור מצב זה וההחלטות המתוקנות של מינהל מקרקעי ישראל מקבעות את מעמדן