ב-1 באפריל 1946 היו”ר של האיגוד הכורים המאוחד של ארה”ב, ג’ון לואיס, מכריז על תחילת של שביתה ללא הגבלת זמן של כ-400 אלף חברי האיגוד. השביתה פרצה בו זמנית ב-26 מדינות ברחבי ארה”ב ודרישותיה העיקריות: תוספות שכר, הגברת בטיחות במכרות, הנהגת ביטוח רפואי בפיקוח איגוד העובדים.

השביתה נמשכה עד דצמבר 1946 והנשיא הארי טרומן אף פעל אישית כדי להפסיקה והטיל קנס של 3.5 מיליון דולר על איגוד הכורים. השביתה נערכה במסגרת גל שביתות ללא תקדים ברחבי ארה”ב בה לקחו חלק עובדי חברות חשמל, פועלי תעשיות הרכב, ימאים, עובדי רכבת, נהגי משאיות, עובדי עיריות ועוד.

בעקבות גל השביתות הנשיא טרומן קידם את חקיקת החוק טאפט-הארטלי ב-1947 המטיל מגבלות קשות על שביתות הנחשבות כ”מסכנות את ביטחון המדינה, את הסדר הציבורי או את בריאות הציבור”. על פי החוק, הקיים עד היום בספר החוקים אמריקאי, בין היתר האיגודים נדרשים להכריז על כוונת לשבות 60 יום מראש, זכות השביתה של עובדי ציבור ברמה הפדרלית, המקומית והעירונית נלקחה מהם ואיפשרה להעסיק עובדים שאינם חברים באיגודים מקצועיים, הממשל יכול להכריז על שביתה כבלתי חוקית “במידה ומסכנת את הביטחון הלאומי” וכל נציג עובדים באיגודים המקצועיים או בוועדי העובדים היה חייב להצהיר שאינם חברים במפלגה הקומוניסטית או תומכים בדעותיה. הסעיף האחרון בוטל ב-1965 בעקבות עתירה לבית המשפט העליו