מאת עודה בשאראת, סופר, מזכיר חד”ש לשעבר ובעל טור שבועי ב”אל אתיאחד”

לא קל להיות ערבי אזרח ישראל. אתה הולך לישון, בשקט ובשלווה, כאזרח ישראלי, וכשאתה מתעורר אתה מוצא עצמך כאזרח חוץ. שר החוץ שלך, שם בניכר, מנהל על ראשך מכרז פומבי להעברתך אל מעבר לגבול ובתמימות מפוקפקת מצהיר שהעסקה כוללת גם חילופי אדמות בין ישראל למדינה הפלסטינית – כשתקום. נו, באמת! הרי כפר נידח בגדה מסרבים להחזיר, אז שיחזירו את נצרת?

כמה ימים אחרי הצעתו של אביגדור ליברמן התפרסם, במינוריות מעוררת חשד כבד, שכוחות הביטחון ערכו תרגיל הכנה לדיכוי הפגנות מחאה שעלולות להתרחש בתגובה למבצע חילופי תושבים – הפעם ללא חילופי אדמות – כתוצאה מהסכם “שלום”.

מספר ההמצאות המתוחכמות החדשות, שנועדו לדחוק את רגליה של האוכלוסייה הערבית, מעורר שאלה שלא מרפה: מי הם חברי הקבוצה האווילית והצינית הזאת, שיושבים להם במרתפים אפלים או במשרדים מרווחים ושטופי אור, ורוקחים רעיונות איומים אלה? איך הם אוהבים? איך הם מלטפים את ילדיהם/נכדיהם וידיהם, בו בזמן, עמוסות במלאכת התכנונים שתכליתה להמיט אסונות על שכניהם; לשנות את כל הוויית חייהם?

רוע מלומד כזה צריך להדיר שינה מהעיניים, כי רק במשטרים אפלים יכולים רעיונות כאלה לצמוח. רשימת הרעיונות ארוכה, וראשיתה בימי חוק “נוכח נפקד” (אתה נוכח, אבל ביתך לא שייך לך). היום החוק הזה נוכח במהופך. התיק שלך מונח על השולחן, אבל אתה נפקד; בכל דיון בממשלה ובכנסת שאלת הערבים נוכחת, ומי הנפקד: נציגי הערבים. הגדיל לעשות צבי יחזקאלי, בערוץ 10, שהביא את עמדות הח”כים הערבים דרך תחנות לוויין ערביות. “טרנספר זה כאן”: בחברת החשמל, במשרדי הממשלה ובכלי התקשורת.

מדוד לוי שמעתי לראשונה את המלה “מאיוריזציה”, ובתרגום חופשי: “דורסנות הרוב”. הדורסנות הזאת מופנית בשיא עוצמתה כלפי הערבים; כל ההחלטות המפלות התקבלו כדת וכדין במוסדות הרשמיים; בכנסת קיים רוב אוטומטי נגד הערבים והטרנספר שיחוקק, אם יחוקק, יהיה כשר למהדרין.

במציאות של רוב דורסני, שמסוגל לעשות הכל כדי לדחוק את רגליהם של הערבים, צריך לדרוש את זכות הווטו, שתעוגן בחוק ושתעניק לתושבים הערבים את המלה האחרונה בדברים מהותיים שנוגעים להם. רוצים להפקיע אדמות? קבלו את הסכמת בעלי העניין; רוצים להפלות בתקציבים? השיגו את אישורם, וכך הלאה עד הטרנספר; רוצים לבצע טרנספר? בסדר; אבל בקשו רשות. אין יותר דמוקרטי מזה.

עד היום משלמת האוכלוסייה הערבית את מחיר מעורבותה, החד-פעמית, בניהול ענייני המדינה. הימין לא סלח ליצחק רבין את הסתמכותו על הערבים באישור הסכמי אוסלו, שהביאו לתחילתה של התפייסות היסטורית ויצרו אווירת אופטימיות ששטפה את כל האזור. את רבין רצחו, פעם אחת, אבל באוכלוסייה הערבית מבצעים עינוי סיני; מדי יום ביומו חוזים בהופעות מעוררות בחילה של גזענים.

הימין יודע שבלי האוכלוסייה הערבית, ידם של שוחרי השלום תהיה על התחתונה. לצערי, אחרי רצח רבין גם מי שנקרא השמאל “למד את הלקח” ומבית מדרשו יצאה הקריאה להשיג “רוב יהודי” לכל הסכם שלום. הקול הערבי מוכתם.

זהו יום המבחן של כוחות השלום, גם של אלה הסולדים מגילוי זה או אחר של קיצוניות ברחוב הערבי, ואכן יש תופעות שצריך להוקיען. אבל במהות, בשאלות הבסיסיות, רק ברית של האוכלוסייה הערבית עם כוחות יהודיים שפויים שגורל עמם יקר להם, תוכל להביא תקווה לנו ולבנינו.