לקראת הפגנת הנשים הפלסטיניות והישראליות, שתתקיים במחסום קלנדיה בשבת, 17 בספטמבר, ראיין השבועון “זו הדרך” את פאדווה חאדר, תושבת מזרח ירושלים וחברת הלשכה הפוליטית של מפלגת העם הפלסטיני, שהיא אחת השותפות לארגון ההפגנה.

מהי המטרה מאחורי הפגנה זו, ומאחורי המחאות האחרות הצפויות להתקיים בחודש ספטמבר?
המטרה שלנו היא לתבוע מהקהילה הבינלאומית לעמוד בהבטחתה לעם הפלסטיני, להכיר בזכותו למדינה עצמאית בצד מדינת ישראל, ולקבל את פלסטין כחברה מלאה באו”ם. זוהי זכות שמתעכבת כבר 64 שנים.

כאשר הגיע המנדט הבריטי על פלשתינה לסיומו, קיבל האו”ם את הצעת החלוקה, שמטרתה הייתה להביא לפתרון הסכסוך בין היהודים שהיגרו לפלסטין לבין העם היליד, העם הערבי הפלסטיני. הפתרון הזה התבסס על הקמת שתי מדינות בארץ.

אלא שעד עצם היום הזה, קמה בארץ רק מדינה אחת, מדינת ישראל, הנהנית גם מחברות מלאה באו”ם. במקביל, העם הפלסטיני לא זכה, על אף עשורים ארוכים של סבל ושל גלות, לממש את זכותו הלאומית להגדרה עצמית.

חשוב לציין, שב-1947, כאשר הוחלט באו”ם על הצעת החלוקה, היו אלה הקומוניסטים היהודים והערבים בארץ הזאת שהיו התומכים העקביים ביותר בהצעה, ורבים מהכוחות הלאומיים מבינים כיום, בדיעבד, את התבונה שבעמדה זו.

בשנת 1988, פרסם אש”ף, בהיותו הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני, הכרזה על הקמת מדינה פלסטינית, שתקום בשטחים שנכבשו ב-1967. בעצם הכרזה היסטורית זו, הסכימה הנהגת העם הפלסטיני לכונן מדינה פלסטינית על 22% בלבד משטח פלסטין ההיסטורית, ובכך ויתרה ויתור דרמטי למען השלום. ויתור זה היה תפנית מוחשית, במסגרתה אימץ העם הפלסטיני הצעה ריאליסטית לפתרון כולל, המתבסס על החלטות האו”ם ועל המשפט הבינלאומי.

מהי עמדת מפלגת העם הפלסטינית ביחס לבקשה מהאו”ם להכיר בפלסטין עצמאית?
מפלגת העם הפלסטינית רואה בפנייה לאו”ם הזדמנות היסטורית לשנות את חוקי המשחק, ולהביא לסופה את המציאות, בה השאיפה הפלסטינית לעצמאות תלויה ברצון הטוב של ישראל ושל פטרוניה בוושינגטון. יש לשבור את החסות האמריקאית על תהליך השלום, שמשמעותה – שיתוף הפעולה של ארה”ב עם הכיבוש.

ב-2009, התחייבה הקהילה הבינלאומית (למשל, בנאום אובאמה), לתמוך בתוכנית הממשלה הפלסטינית להקמת מדינה עצמאית. הקהילה הבינלאומית בעצם הכירה בכך, שהעם הפלסטיני הגיע לדרגת בשלות כזו, בדמות המוסדות הלאומיים שהקים, שביכולתו להקים את מדינתו העצמאית, ולכן המכשול היחיד הוא – המשך הכיבוש הישראלי. את ההתחייבות הזו של הקהילה הבינלאומית יש לפרוע כעת, באמצעות הכרת האו”ם במדינה הפלסטינית.

הפנייה של ממשלת הרשות הפלסטינית לאו”ם מחייבת את הקהילה הבינלאומית לעסוק בשאלה היסודית, במהות של הבעיה הפלסטינית בזמננו, שהיא – המשך קיומו של הכיבוש הישראלי והצורך לסיימו.

זוהי גם ההזדמנות עבורנו, הפלסטינים, להשתלב בגל המהפכני המתחולל בעולם הערבי, שהערכים המנחים אותו הם שוויון, חירות, צדק חברתי, וכן – הרצון להתנער ממדיניות הדיכוי ומהחסות של האימפריאליזם האמריקאי.

לכן, הפנייה לאו”ם עולה בקנה אחד עם התוכנית ההיסטורית של אש”ף בדבר סיום הכיבוש והגשמת עצמאות וחירות. זו גם המשך טבעי להכרזת העצמאות בשנת 1988 ולהחלטת האו”ם מ-1947.

אנו מקווים, שהכרת הקהילה הבינלאומית בעצמאותה של פלסטין, וקבלתה כחברה מלאה באו”ם, תוביל להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, שבירתה ירושלים המזרחית, לפירוק כל ההתנחלויות וגדר ההפרדה הגזענית, ולהבטחת זכות השיבה לפליטים, לפי החלטות האו”ם.

האם הפנייה לאו”ם מהווה שינוי קו בעמדות תנועת פת”ח, השולטת ברשות הפלסטינית?
לאחר עשרים שנות משא-ומתן עקר, הגיעו בפת”ח למסקנה שבדרך זו לא יושג פתרון אמיתי לבעיה הפלסטינית. גם אחרי אוסלו, ישראל המשיכה להבטיח הבטחות ללא כיסוי, ובמקביל – לא ביצעה את ההתחייבויות עליהן חתמה.

בעבר, לא רבים ברשות הפלסטינית זיהו את המציאות המסוכנת, אליה מוביל היישום הכושל של תהליך אוסלו. אנו, במפלגת העם הפלסטיני, הדגשנו תמיד את החשיבות של מגע בלתי-אמצעי בין הנהגת העם הפלסטיני לבין הקהילה הבינלאומית. החלטת הרשות לפנות למוסדות האו”ם מהווה, למעשה, הכרה בנכונות עמדתנו.

מיהן השותפות להפגנה ב-17.9, והאם מדובר בשיתוף פעולה שניתן יהיה גם להמשיכו?
ההפגנה היא פרי שיתוף פעולה בין ההתאחדות הכללית של הנשים הפלסטיניות, במסגרתה פעילות נשים ממפלגות שונות, לבין פעילות שלום ופעילות פמיניסטיות ישראליות, וביניהן – תנועת נשים דמוקרטיות בישראל (תנד”י).

החבירה הזו מסייעת לחזק את השמאל ואת הכוחות המתקדמים גם ברחוב הפלסטיני וגם ברחוב הישראלי, בכך שהיא מציעה תקווה לשילוב כוחות במערכה לשלום, על בסיס הסכמה פוליטית ושאיפה לעתיד משותף.

כמו בסילוואן, בבילעין ובשייח ג’ראח – גם ההפגנה שלנו היא הזדמנות לייצר שיתוף פעולה משני צדי הגבול.

כפי שאמר המשורר מחמוד דרוויש: “יש באדמה הזו מה שמצדיק את החיים”. יחד, נמשיך להיאבק למען עצמאות, למען החירות, ולמען החיים.