בישראל נוהגים מאז ומתמיד בילדים פלסטינים על פי האמרה “בני כינים ככינים”. יש האומרים זאת בריש גלי ויש השותפים לדעה בשתיקה. אין חודש שבו לא הורגים כמה ילדים פלסטינים בתירוצים מעורפלים שאיש לא מבין, עד ששוודי אחד מנסה לנחש ואז משתיקים אותו בכל התותחים האפשריים.

על פי רוב מצליחות רשויות הכיבוש לזייף את גילם של ההרוגים הקטנים, להמציא להם פשעים, כוונות זדון, וכשכל אלה גם יחד לא עוזרים נפטרים מן האשמה כמו שחקני פינג-פונג במשפט: “אופס, סליחה”. גם הפעם אומרים המומחים להרג ילדים בצה”ל: “אולי אפשר היה לסיים את האירוע אחרת”. אולי באמת.

בדיווחים הישראליים, הילדים הפלסטינים הופכים לאיום אימתני הניצב מעל, מתחת או מול החיילים היורים – שיש לזכור, חמושים מכף רגל ועד ראש כמו רובוטריקים – אך מצטיירים כנערים אבודים מוכי אימה, נוכח ילדים בחולצת-טי שהולכים לעבוד בשדה עם טורייה, או נוכח ילדים בני 10 התוקפים אותם ברוגטקות; גולייתים הרועדים מפני דוידים זעירים, זריזים, נחושים, המתעקשים להמשיך לחיות למרות כל מה שהסברנו להם כבר אלף פעמים.

עוד לא נמוג העשן מעל עזה הטבוחה והמדממת והם כבר שוב יוצאים לשדות. שוב תוקפים או רוצים לתקוף או חולמים לתקוף או עושים תנועות של תקיפה כשהם מרימים את הקלשון כדי לאסוף חציר, או סתם מעלים לחיילינו את הסעיף בעצם נוכחותם. וחיילינו הגיבורים, הבוגרים, האחראים, אלה שמתהלכים עם נשק אימתני ברחובות העיר, בכל מקום ציבורי, מצטיירים בכתבות המתארות את מעשי ההרג שלהם כחסרי שיקול דעת, כרדופי אימה, או כרוצחים חסרי לב, חסרי מצפון, חסרי דעה, שאינם יודעים להסביר ואינם חושבים שצריך ואינם יודעים לשאול ובקיצור אינם יודעים.

כמו בסרט “ואלס עם באשיר”, כמו ב”לראות אם אני מחייכת”, כמו בעדויות אינספור של חיילים מוכי-נפש, הם פשוט תוהים למה שמו אותם שם. שמו אותי שם אז יריתי, אז הפצצתי, אז וידאתי, אז פיזרתי הפגנות, אז צייתתי, אז הרגתי. כי פחדתי, פחדתי נורא, הם נראו מרחוק כאילו הם מחזיקים אבן, רוגטקה, קלשון או משהו דומה, איך אפשר לדעת, איך אפשר לראות עם הקסדה הזאת שמכסה את העיניים, עם הזיעה הנוטפת אל תוך האישונים, אבל אני לא אשם, כי למה שמתם אותי שם???

והילדים המתים שדמם מרווה את השדות? שדמם זועק מן הרגבים? שאלף התנחלויות לא ישתיקו את זעקת המוות שלהם, שאיש לא יזיז בניינים לכבודם אלא להיפך, קרוב לוודאי שיכסו את גופותיהם בבתי מידות של מתנחלים שספק אם יכירו את קורותיהם.

רק הילדים המתים הללו, שהצטרפו אל ילדתי שלי בממלכת הילדים התת-קרקעית שעליה נבנית והולכת ארץ הבטון הזאת, רק הם יודעים שנקמת דם ילד קטן לא ברא השטן. רק הם יודעים שכל הריקודים והשירה והצעדות והדגלים, הטנקים והבולדוזרים וההשתקה וחוקי הגזע הצצים לבקרים, לא ינקו את הדם מידינו, דמם של ילדים שרופים בחולצות-טי, ילדים רזים, כמעט מורעבים, שקמים כל בוקר לחפש עבודה, לחפש פת לחם, לחפש קצת כבוד ולא מוותרים. זוהי נקמתם. יהי זכרם ברוך.

פרופ’ נורית פלד-אלחנן היא פעילה בפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני למען שלום ופיוס. פורסם באתר וויינט