דו”ח המועצה לשלום הילד, חשף נתון שאומנם אינו מפתיע, אבל עדיין מבהיל: בשנת 1980 עמד שיעור הילדים שחיו מתחת לקו העוני על קרוב ל-8%. מאז, היינו עדים למגמה מאוד ברורה של עלייה בשיעור הילדים העניים. בישראל חיים כיום 430,000 ילדים מתחת לקו העוני, שהם 35% מכלל הילדים במדינת ישראל. באותו הזמן, שיעור העניים באוכלוסייה הכללית, כולל הבוגרת, עומד על קרוב ל-22%. כלומר, אחד מכל חמישה אזרחים במדינה חי מתחת לקו העוני, אבל כשמדובר בילדים – מדובר באחד מכל שלושה. זו מציאות שאסור לעבור עליה לסדר יום.

פעם סיפרו לנו, שהסיבה לבעיה אלו המשפחות מרובות הילדים. אבל בקרב האוכלוסייה הערבית, למשל, גודל המשפחה ירד בצורה מובהקת בשנים האחרונות, והגיע ל-3.7 נפשות בממוצע למשפחה. על-אף-זאת, מספר הילדים שחיים מתחת לקו העוני לא ירד אפילו בפרומיל אחד, אלא להיפך, עלה ועלה.

מכאן, שמדובר במדיניות מכוונת. אצל הילדים הערבים, שיעור החיים בעוני עומד על 64%, כמעט כפליים משיעור העוני הכללי בקרב ילדים. זהו כתב-אישום לשרי הרווחה לדורותיהם. הם צריכים לעמוד למשפט על התעמרות בילדים – לא פחות ולא יותר.

לכן, לא דרושות מילים יפות מצד נציגי הממשלה על דוכן הכנסת. מה שדרוש הוא שינוי דרסטי בסדרי העדיפויות. למשל – אישור חוק חינוך חובה לילדים בגיל 4-3, שמוקפא מדי שנה, במסגרת חוק ההסדרים.

אבל הממשלה הזו היא ממשלת טייקונים, ממשלת הקפיטליזם החזירי, ממשלת ההון הגדול, ולכן – הדבר האחרון שתעלה על דעתה הוא להכניס סעיפים חברתיים לתקציב המדינה. מה שדרוש הוא לשנות את סדרי התקציב מיסודם, ואם הממשלה מסרבת לעשות זאת – אז יש לשנות את הממשלה מהר ככל האפשר.

(מתוך דיון במליאת הכנסת, ה-4 בינואר 2012)