בחזה נפוח מרוב חשיבות הכריזו ראש הממשלה ושר הביטחון באוזני העיתונאים והציבור כולו על פתיחתה של עוד מלחמה, והפעם ברצועת עזה. כצפוי, נופפו השניים בתירוץ השחוק – “זו מלחמת אין ברירה”; וכצפוי נאחזו בתירוץ זה גם פוליטיקאים מקדימה והעבודה, שמבחינתם הפצצת עזה היא סיבה להצדיע לממשלה.

הניסיון לימד אותנו שוב ושוב, כי בתחילתה של כל מלחמה מתחייבת הממשלה בחגיגיות, שהפעם יושם קץ לירי על הערים והיישובים בדרום המדינה (או בצפונה), אך תמיד מגיעה המלחמה הבאה, האמורה לפתור את הבעיה “אחת ולתמיד”. שקר רודף אחיזת עיניים, שרודפת אשליית כוח מסממת.

בשנה שחלפה, הכינו אותנו בנימין נתניהו ושותפיו למבצע הצבאי הגדול נגד איראן, והסבירו לנו שוב ושוב (כמו למי שסובלים מקשיי הבנה), שאיראן היא “איום קיומי”. אך למלחמה נגד איראן עדיין חיוני פרטנר אמריקאי, שבינתיים עוד לא נתן לנתניהו את האור הירוק, ולכן כפי שהכריז, המלחמה נגד איראן נדחתה לאביב.

אבל בינתיים יש בחירות, אמרו לעצמם נתניהו ואהוד ברק, אז אם אין מלחמה נגד איראן, איך נארגן פה סדר יום המתאים למערכת הבחירות של מפלגות הימין השותפות לממשלה, שמחבקות את המתנחלים מצד אחד ואת משפחות ההון מצד שני? והנה, בתזמון מושלם, אורגנה בדיוק עכשיו, חודשיים לפני הבחירות, ההסלמה בדרום, כאשר הפצצה גררה ירי טילים, שגרר הפצצה וחוזר חלילה.

האמינו לי, גם ממשלת נתניהו-ליברמן-ברק יודעת, שהפצצות ואפילו פלישה של צבא ישראלי לרצועה לא יפתרו שום בעיה. כדאי שניזכר, כי ב 27 בדצמבר 2008 הכריז ברק, שהיה שר הביטחון גם בממשלת אולמרט, על פתיחתו של מבצע “עופרת יצוקה” – אותה מלחמה, שהיתה אמורה לתת מכה מכרעת לחמאס. והנה, חלפו רק ארבע שנים, ואותו ברק מנהל שוב מלחמה ושוב נגד עזה. ארבע שנים חלפו, ושוב מלעיטים אותנו בנפלאות החיסולים וההרס, ובלבד שיוכלו לתעתע בציבור הישראלי, כאילו הפעם תיפתר הבעיה.

אך הדמיון של המלחמה שרק החלה ל”עופרת יצוקה” אינה רק הבלוף של “זבנג וגמרנו”. גם הפעם וגם ב-2008, למלחמה היתה מטרה פוליטית שקופה: להלהיט את האווירה הציבורית ולהשיג בדרך זו יותר קולות בבחירות לכנסת. ולכן השם הנאות למלחמה שהוחל בה אתמול הוא “מלחמת שלום נתניהו”, ואם תרצו – “מלחמת שלום נתניהו וברק”, ולא השם הפיוטי משהו “עמוד ענן”.

מלחמה היתה ונותרה כלי רב עוצמה להסרת הבעיות החברתיות מעל השולחן, להעלמה של מצוקת הדיור המחריפה והעליות היום-יומיות במחירי המוצרים הבסיסיים, וגם להצדקת הגזירות הקשות של תקציב 2013. בקיצור, אומרים לנו: שבו בשקט, ותנו לבזבז איזה חמישה-עשרה מיליארדי שקלים על עוד מלחמה ואז להצדיק את הקיצוצים שעוד יבואו בדמי האבטלה, בקצבאות הילדים, במימון בתי החולים, בחינוך ובתשתיות.

לפעמים אני תוהה, כמה עוד יצטרכו לסבול שני העמים, הישראלי והפלסטיני, עד שייפול אצלנו האסימון, ונבין סוף סוף כי שימוש בכוח צבאי אינו פותר את הבעיה של ירי לעבר יישובים ישראליים, ואינו מבטיח ילדות שלווה לילדים בשדרות ובאשקלון.

במלחמה הקודמת (“עופרת יצוקה”) זעקנו בהפגנות: “בעזה ובשדרות, ילדות רוצות לחיות”. אני מתחייבת בזאת, להמשיך ולזעוק את קריאת החיים הזאת בהפגנות שנערוך נגד המלחמה הנוכחית ולמען שלום בין ישראל לבין המדינה הפלסטינית שתקום לצדה”.