מאת ח”כ מוחמד ברכה, יו”ר חד”ש

בשבוע שעבר, קיבלתי שיחת טלפון מראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא התקשר כדי לומר שהזמנים השתנו, ושאם הממשלה תטיל חובת גיוס על החרדים, הם יחייבו באופן דומה גם את הצעירים הערבים.

תשובתי הייתה, שאנו דוחים את הנוסחה שהממשלה מקדמת של “שוויון בנטל”. מה שדרוש – הוא שוויון בזכויות, וחובה על הממשלה קודם כל לקדם עקרון זה.

אני ‘זכיתי’ לשיחת הטלפון הזו בעקבות המשבר הפוליטי שיצר שר החוץ אביגדור ליברמן, אשר תבע עמדה נוקשה ביחס לגיוס חרדים וערבים. כלומר – נתניהו דיבר איתי, אבל לא דיבר אליי. הוא דיבר, למעשה, אל ליברמן. נתניהו ניסה להראות לו כי הוא ‘נחוש’ לכלול את הערבים במסגרת התכניות לשירות צבאי. ואכן – לא חלף זמן רב ונציגיו של ליברמן שבו להשתתף בדיוני ועדת פלסנר. זו ציניות מהסוג הנמוך ביותר.

חשוב לזכור, כי האוכלוסייה הערבית נושאת בנטל כבד מאז קודם המדינה – גם באפליה, גם בממשל צבאי, גם בהפקעת קרקעות וגם בהרג אזרחים. לכן, אנחנו לא צריכים ללמוד בבית-ספרו של נתניהו מה פירוש “לשאת בנטל”, וגם לא צריכים ללמוד שם מה פירוש “התנדבות”. אנו – במק”י ובחד”ש – מיישמים ערך חברתי זה כבר שנים רבות, מארגנים ימי עבודה התנדבותיים, ומעודדים צעירים להעמיק מעורבותם בחברה ובבעיותיה.

במבחן הסופי, נתניהו אינו זקוק לערבים לשם “השתתפות בנטל” הצבאי והמלחמתי. זהו רק אליבי להמשך האפליה. הרי בזמנו, כשישראל התקבלה לארגון OECD, הצביעו כלכלני הארגון על המצוקה והאי-שוויון ממנו סובלים חרדים וערבים. המהלך של נתניהו הוא צעד של עשייה למראית עין בכיוון זה.

לבסוף, ברור כי נתניהו מעוניין לייצר סדר יום ציבורי אשר יעקוף את המחאה החברתית ואם אפשר – יפלג אותה. דרושים לנתניהו מוקדי הסתה חדשים-ישנים, על מנת לייצר חלוקה המעמידה בצד אחד את רוב הציבור היהודי ובצד האחר – את החרדים ואת הערבים.

התשובה שלנו לנתניהו היא להציג חלוקה אחרת: בצד האחד – הממשלה והטייקונים אותם היא משרתת, ובצד האחר – השכבות המוחלשות, שכבות הביניים וכל הציבור שיצא להיאבק למען צדק חברתי.