גילוי דעת של הלשכה הפוליטית של מק”י לציון שנה למחאה החברתית ההמונית:

שנה למחאה החברתית – והמאבק נמשך. יש שסברו, כי נוכח הפגנות מאות האלפים, ממשלת הימין “תבין את המסר” ותפנים את הדרישות ההמוניות לצדק חברתי ולשינוי סדר העדיפויות בתקציב המדינה. אך שנה עברה והממשלה ממשיכה בשלה: היא עומדת לימין ההון.

בתום שנה למחאה ניתן לקבוע, כי הממשלה אינה מסוגלת אפילו לממש את מסקנות ועדת טרכטנברג שהיא עצמה הקימה, כדי לתת מענה, ולו חלקי ביותר, לדרישות המפגינים. בעקבות כך, האשליה לפיה ניתן לקדם מחאה “א-פוליטית” התנפצה לרסיסים. מחאת “העם דורש צדק חברתי” היא מחאה פוליטית במהותה, המכוונת נגד ממשלת ההון בשלטון.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק”י) ושותפיה בחד”ש (החזית הדמוקרטיות לשלום ולשוויון) מעלים על נס את המחאה החברתית ההמונית של קיץ 2011, שבאה בעקבות הגאות במאבקים המעמדיים: השביתות החשובות והממושכות של העובדים הסוציאליים, של הרופאים ושל עובדי הרכבת נגד ההפרטה; גל התארגנויות עובדים במפעלים ובחברות פרטיות, כמו גם במגזר הציבורי; המערכה נגד ההפרטה של שירותי החינוך, הבריאות והרווחה, למען דיור ציבורי ולהגדלת התקציבים החברתיים. מק”י מברכת את חבריה ואת פעילי חד”ש הממלאים תפקידים מרכזיים במחאה.

צדק חברתי דורש שלום
ממשלת הימין המדיני והחברתי בראשות נתניהו משלבת את רמיסת זכויות העובדים עם התעקשות על הרחבת התנחלויות, קיום פרובוקציות צבאיות, וסירוב להסכם שלום צודק ויציב ללא כיבושים. בכך מסכנת הממשלה את העם בישראל בהסתבכות במלחמה מיותרת נוספת. מי שסבור שניתן להיאבק בממשלת הימין רק ב”מישור החברתי”, בלי להיאבק למען הדמוקרטיה ונגד הכיבוש – שוגה באותה אשליה לפיה המחאה היא “א-פוליטית”. מק”י שבה ומדגישה, כי תנאי חיוני לקידום הצדק החברתי הוא שלום ישראלי-פלסטיני, המתבסס על פינוי ההתנחלויות, נסיגת ישראל מכל השטחים שנכבשו ביוני 1967, כינון מדינה פלסטינית, שבירתה ירושלים המזרחית, בצד ישראל, ופתרון בעיית הפליטים בהתאם להחלטות האו”ם.

צדק חברתי דורש דמוקרטיה
חוגי הימין שבשלטון מנצלים את החרפת הקיטוב החברתי והמצוקה מצד אחד, ואת הסכסוך הלאומי שטרם נפתר מצד שני, כדי לשלהב הלכי רוח גזעניים ואנטי-דמוקרטיים, ולהכשיר את הדרך למשטר בעל סממנים פאשיסטיים.

לשם כך, נעשה שימוש בכלים כמו חקיקה הפוגעת בחופש הביטוי, נישול מהקרקע של תושבים ערבים (כגון ההריסות החוזרות והאיום בגירוש של הכפר אל-עראקיב בנגב), חקירות של פעילים חברתיים במטרה להפחידם, ופיזור אלים של הפגנות. הסיסמא של “שוויון בנטל” היא הסחת דעת מהאפליה הקיימת כלפי הערבים ושירות להון ולשלטון. הגזענות כלפי מהגרי עבודה ופליטים מתגברת, וזאת על רקע המשך הכיבוש, התגברות האפליה, וליבוי השנאה הלאומית כלפי אזרחים ערבים. פירותיה של מציאות זו – התגברות הלכי הרוח הגזעניים בקרב הנוער היהודי, והחרפת הסכנות הנשקפות למרחב הדמוקרטי. מק”י קוראת לחזק את האופי היהודי-ערבי של המחאה החברתית.

שותפות מאבק נחושה של יהודים וערבים, של נשים וגברים, חיונית להצלחת המערכות לצדק חברתי ולהגנת הדמוקרטיה, לשוויון זכויות אזרחי ולאומי למיעוט הערבי-פלסטיני בישראל, לשוויון האישה ונגד כל גילוי של גזענות ואפליה.