מאת תמר גוז’נסקי

ניסיון לתמצת בשורות ספורות את אישיותו ועשייתו של תופיק טובי, מעלה בזיכרוני שורות משירו של המשורר הגרמני האנטי-פאשיסט ברטולט ברכט ,”שבחי הקומוניזם”, בתרגומו של ידידו של טובי, המשורר מרדכי אבי-שאול:

הוא השכל הישר, מסתבר לכל. נכנס אל הלב…
לא שיגעון הוא, אלא
קץ השיגעון.
לא תוהו-ובוהו,
אלא סדר.
הוא הפשוט שקשה לעשותו.

השילוב של שכל ישר, של סדר, של התמודדות באומץ ובנחישות עם הקשיים, הנערמים ללא הרף בדרכם של הקומוניסטים, בדרכו – שילוב זה הוא שאיפשר לתופיק טובי גם לחרוש תלמים פוליטיים חדשים וגם לשאת במעמסת האחריות, שנטל על עצמו במודע. דבקותו בפתרון מדיני של מדינה פלסטינית עצמאית בצד מדינת ישראל ובפתרון צודק של שאלת הפליטים הפלסטינים, נבעה מניתוח התנאים ההיסטוריים של הסכסוך הלאומי, וגם ממעורבות אישית עמוקה.

כבר בצעירותו, בשנות ה-40 של המאה ה-20, היה מנהיג של העם הפלסטיני במערכה נגד השלטון הבריטי ולעצמאות הארץ, ולהגנת הפועלים הערבים, ונותר מנהיגו גם בשנים לאחר מכן. בתחילת שנות ה-80, באחת הפגישות עם נציגי אש”ף, בה השתתף גם המשורר מחמוד דרוויש, הייתי עדה כיצד האישים הפלסטינים שתו בצמא את דבריו, ועד כמה עמוק היה יחסם אליו כאל מנהיג, מורה דרך ובעל ניסיון.

תבונתו וניסיונו העניקו לו מעמד של אישיות מוכרת ומוערכת בעולם – גם בתנועה הקומוניסטית הבינלאומית וגם במועצת השלום העולמית.

האכפתיות, המעורבות האישית, הסבלנות הפוליטית ואורך הנשימה אפיינו את כל עשייתו. המטרה, מבחינתו, הייתה – להשיג תמיכה ציבורית רחבה במערכה נגד הכיבוש, להשגת השלום ולהגנת הדמוקרטיה וזכויות העובדים. אך כדי להדריך את ההמונים, שב והדגיש, אסור להתנתק מהם. היה מקפיד, שכל פרסום של המפלגה הקומוניסטית, ובהמשך – של חד”ש, ייכתב במושגים ובשפה, המובנים לציבור ומתחשבים ברגישויות שלו. “מהפכנות” – אמר בריאיון לעיתונאי תום שגב (דצמבר 1985) – “זה יצירת תנאים, שיאפשרו ללכת קדימה מבחינה חברתית”.

הכין בקפדנות כל נאום שנאם בכנסת או באסיפה מפלגתית, ובאותה קפדנות לא הותיר שום פנייה אליו, בכל נושא שלא יהיה, ללא תשובה וללא טיפול הולם. הוא התייחס באותה רמה גבוהה של אחריות ומעורבות לניסוחים פוליטיים ולשאלות ארגוניות יומיומיות. לכן היה מעורה יותר מכל אחד אחר בפרטים של הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות, של הפעילות בסניפי המפלגה, של עבודת הארגונים הדמוקרטיים.

תופיק טובי היה אדם של כבוד, אך לא של גינוני כבוד. הוא סלד מהתנהגות כוחנית ומפילוס דרך באמצעות מרפקים, בעיקר מצד חברים וידידים. חברים ויריבים פוליטיים כיבדו אותו, משום שהוא כיבד אותם, משום שוויכוחיו היו מנומקים במטרה לשכנע, משום שהייתה לו פתיחות מלאה לדעות שונות, ומשום שמעולם לא הפך חילוקי דעות ליריבות אישית. “שלילת הזכויות של מיעוט לאומי מובילה לשלילת הדמוקרטיה והחופש של כל תושבי המדינה. אי-אפשר לחלק את הדמוקרטיה והחופש” – התרעה זו של תופיק טובי, העולה וזועקת מנאומו הראשון בכנסת הראשונה (9.3.1949), מבטאת רבים מהנושאים, להם הוקדשה עבודתו הציבורית במשך למעלה מיובל שנים: הדרישה להכיר באוכלוסייה הערבית בישראל כמיעוט לאומי ולכבד את זכויותיה; ההגנה על הדמוקרטיה כמערכת ציבורית חיונית; והמאבק באשליה, שניתן, לאורך זמן, לקיים כפילות של מרחב דמוקרטי לגבי קבוצת אזרחים אחת, ושל שלילת זכויות ודיכוי ישיר לגבי קבוצה אחרת.

מבחינתו של טובי, המערכה לביטול הממשל הצבאי (1966-1948) ולחשיפת פשעיו (טבח כפר קאסם, 1956), המערכה נגד תוכניות בן-גוריון ומפא”י להוציא את מק”י אל מחוץ לחוק, והמערכה להגנת זכויות העובדים והנשים – היו מערכה אחת להגנת החופש והדמוקרטיה.

ב-2012, נוכח החרפת הסכנות לדמוקרטיה, מהדהדת התרעתו-נבואתו של תופיק טובי, שהטיח במנחם בגין (20.3.1979), אז מנהיג הליכוד ורה”מ, במהלך עימות מילולי בכנסת: “אתם עוד תחסלו את שארית הדמוקרטיה!”.

הייתה לתופיק טובי משנה סדורה לא רק בכל הקשור להוקעת עוולות, אלא גם בכל הקשור בניהול המערכה לחברה מתקדמת. הוא התנגד ל”קיצורי דרך” ולבריתות לא-עקרוניות בפוליטיקה, ודבק במאבק ציבורי יהודי-ערבי רחב ככל האפשר. הוא לא נלאה לחזור ולהדגיש שוב ושוב, כי האחדות היהודית-ערבית היא “סם החיים למפלגתנו הקומוניסטית הישראלית… היא תהיה למגדלור, שיאיר את הדרך לשני עמינו, היהודי והערבי, לעתיד מאושר יותר” (דברים בפתיחת הוועידה ה-17, 1972).

מורשתו הפוליטית היא אופטימיות ריאליסטית. כמי שבחר לעסוק בפוליטיקה כל חייו, הראה לנו, עד כמה נחוצים לעשייה חשובה וחיונית זו יידע ואחריות. הוא לימד אותנו, שפוליטיקה קומוניסטית מבוססת על התחושה העמוקה, שדאגות בני האדם הן דאגותינו. מבחינתו, פוליטיקה הייתה טיפוס על הר גבוה במטרה להגיע לפסגתו, אך מתוך ראייה ריאליסטית, שתמיד תהיה פסגה גבוהה יותר.

(מהקובץ “תופיק טובי – בדרכו”, העומד להופיע)