ב-8 ביוני 1982 עלה ח”כ מאיר וילנר על דוכן הנאומים בכנסת כדי לנמק את הצעת אי-האמון בממשלה מטעם סיעת חד”ש בעקבות הפתיחה במלחמת לבנון. רק חברי הכנסת של סיעת חד”ש הביעו אי-אמון בממשלה. חברי הכנסת של רצ, מפ”ם ושינוי (הסיעות שלימים הרכיבו את מרצ) נמנעו או נעדרו מההצבעה. הנה דבריו של ח”כ וילנר במליאה:

כואב הלב על כל בן שנופל – יהודי או ערבי. הממשלה מובילה את ישראל אלי תהום. היא עושה מעשה, שבמרוצת הזמן עלול להתברר כבכייה לדורות.אני פונה אל חברי הכנסת שישקלו יפה את עמדתם, שלא ידביקו תוויות. העניין רציני ביותר. מה קרה כאן? רוב החוגים הפוליטיים וכן רוב העיתונים התנגדו לפני חודש-חודשיים לפתיחת מלחמה על-ידי ממשלת בגין-שרון. עשרות מאמרים נדפסו בעיתונות, מאות נאומים ננאמו בחוגים רחבים ביותר, שהצביעו באצבע מאשימה על הרמטכ”ל, על שר הביטחון, שהם רוצים להוביל למלחמה בלתי-נחוצה ומסוכנת לישראל.מה קרה? נפל הפור? אם רבים כל-כך אמרו שהממשלה עלולה לפתוח במלחמה בניגוד לאינטרס הביטחון של ישראל, האם לא חובה מצפונית ופוליטית היא לקרוא לממשלה: חדלי! לקרוא לה לסגת בטרם נסתבך עוד יותר? אם רבים כל-כך אמרו שהממשלה אינה צודקת, והמלחמה לא תהיה צודקת, והיא תביא רק לקורבנות ולאסונות – האם ייתכן שכאשר הדבר מבוצע, יעשו סיבוב של 180 מעלות, יהללו וישבחו ויתנו יד לפשע?

הרמטכ”ל, ר”א רפאל איתן, אמר עוד לפני כמעט חודש ימים, ב-13 במאי 1982, דבר שהדהים לפחות את מחצית חברי הכנסת. הוא אמר: “מאחר שבניתי מערכת יוצאת מן הכלל במיליארדים של דולרים, אני יכול וחייב להפעיל אותה… יכול להיות שאהיה מחר בביירות”.

רוב העיתונות והמנהיגים הפוליטיים אמרו אז: מה קרה לרמטכ”ל? מה אתו? הוא מטורף? אם הוא בנה מערכת צבאית במיליארדים, הוא חייב להפעיל אותה? זה הנימוק? אני יכול לצטט מאמר אחרי מאמר בעיתונות. מה השתנה?

ביטחון ישראל חשוב לכולנו, הביטחון של ישובי הצפון ושל כל הישובים. אבל הביטחון הממשי יושג רק על-ידי כינון שלום, על-ידי זה שלא נשעבד עמים אחרים. ושלום ניתן להשיג על-ידי פתרון פוליטי צודק לכולם – לישראל, לעם הפלסטיני, לכל העמים באזור. אין בטחון אחר. אחרת, מובילים ממלחמה למלחמה, מאסון לאסון.

מדיניותה של ממשלת הליכוד איננה חדשה. האפשר להתעלם מכך שבשנת 1981 בלבד נהרגו מהפצצות ומהפגזות ישראליות בלבנון 2,379 אזרחים ונפצעו 6,500? המלחמה הנוכחית אשר הממשלה פתחה בה ביוזמתה וללא כל סיבה היא מלחמה תוקפנית, מלחמת השמדת עם לגבי העם הפלסטיני, מלחמת כיבוש, מלחמה קולוניאלית מזוהמת, לא להגנת ישראל, לא באינטרס השלום והביטחון של ישראל. אשליה מסוכנת היא לחשוב שככל שגדל מספר הפלסטינים ההרוגים, כן גדל בטחון ישראל. רק קניבלים יכולים לחשוב כך. להיפך, לטווח ארוך זה מסכן קשות את ישראל.

זו מלחמה נגד עם שאין לו מולדת, שאין לו מדינה, נגד העם הפלסטיני. נגד אוכלוסיה אזרחית, נגד תנועת שחרור לאומי. איזו גבורה זאת?! זו מלחמה נגד לבנון, שהטרגדיה אינה חדלה לשרור בה.

מבחינת החוק הבינלאומי אלה פשעי מלחמה ברבריים, זלזול גמור בחיי אדם, לא רק של פלסטינים, לבנונים וערבים בכלל, זה גם זלזול בחיי יהודים, זה גם זלזול בחיי החיילים שלנו. כבר נפלו מאות קורבנות-שווא של בחורים צעירים, יותר מאשר מכל הפגיעות ביישובי הצפון.

אברהם כ”ץ-עוז (המערך): למה אתה דואג בדיוק?

מאיר וילנר: אני דואג לביטחון ישראל. אני דואג לכך שיוסר סיוט המלחמות אחת ולתמיד. ואת זה אי-אפשר להשיג על-ידי הרג, אלא רק על-ידי שלום ישראלי-פלסטיני.

אהרון נחמיאס (המערך): מה אמרת כשהפציצו את יישובי הצפון?

מאיר וילנר: חבר הכנסת נחמיאס, לפני מספר חודשים הנציגים והתושבים של יישובי הצפון פנו לממשלה, ודרשו לשמור על הפסקת האש. עשרה חודשים היה שקט, הייתה הפסקת אש. אתם פניתם לממשלה וזעקתם: אל תפרו את הפסקת האש, תנו לנו להמשיך לחיות בשקט. ואנחנו תמכנו בכם. זה היה צודק. הייתה הפסקת אש, אש”ף חתם עליה, מבחינה בינלאומית זה הוכר. צריך היה לשמור על זה. במקום זה ישראל פתחה בהפצצות ברבריות על ביירות שגרמו לתגובות-נגד.

אומרים שהמלחמה נפתחה ע”י ישראל כדי להרחיק את התותחים למרחק של 40 ק”מ. מה זה 40 ק”מ? מחר יהיה תותח עם טווח של 60 ק”מ ו-100 ק”מ. זה נימוק בשביל גן ילדים! אין פתרון אלא פוליטי. לפי ההיגיון שלכם מחר צריך לכבוש את ביירות ואולי גם את דמשק, ומי יודע לאן הטירוף המיליטריסטי שלכם יכול להגיע?

גילוי תוכנית-המלחמה
חברי הכנסת, לפני פחות מחודש, ב-14 במאי, פירסם יואל מרקוס ב”הארץ” את תכנית המלחמה. זה היה לפני ההתנקשות הנפשעת בשגריר ישראל בלונדון. הוא גילה את התכנית וכתב: “התכנית כפי שהיא מצטיירת היא בערך כדלקמן: הצבא ישתלט על כל המחצית הדרומית של לבנון, בעוד הנוצרים ישתלטו על הצפון, שני הצבאות יטהרו את ביירות, כשישראל כבר איישה תפקידי שיטור וממשל בבירת לבנון וכבר איתרה 66 חדאד’ים שימונו לפרלמנט הלבנוני. לב הפתרון הכולל הזה הוא חיסולו של אש”ף וגירוש חבריו לסוריה, ובד בבד גם החזרתו של הצבא הסורי לביתו”.

ומרקוס מוסיף, תוך שהוא מגדיר את התכנית: “אם זה כך, הרי שהממשלה הזאת עומדת לצאת מדעתה הפוליטית. צריך להזהיר את הממשלה שהיא מהמרת על גורל המדינה בפוקר הדמים”.

דברים ברורים.

ובעיתון “על המשמר” מלפני חודש, הופיעה כותרת: “מלחמה מחפשת תירוץ”.

המלחמה – המשך המדיניות
חברי הכנסת, ההתנקשות הנפשעת בשגריר הישראלי בלונדון אינה הסיבה למלחמה, כפי שהרצח בסרייבו בשנת 1914 לא היה הסיבה למלחמת-העולם הראשונה.

נציג בריטניה במועצת הביטחון וראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ’ר, הודיעו כי המתנקשים בשגריר ישראל באו”ם לא זו בלבד שהם לא חברי אש”ף, אלא הם תיכננו גם לרצוח את נציגי אש”ף בבריטניה ובראשם נאביל רמלאווי. למה אתם מתכחשים לזה? ניצלתם את ההתנקשות כאמתלה, כתירוץ רקוב, כדי לבצע את תוכנית המלחמה שהכנתם כבר חודשים רבים.

אני מסכים בהחלט עם אלכס ליבן (מקיבוץ בצפון) שדבריו פורסמו היום (8.6) בעיתון “דבר”, בכותרת “קול מהצפון”, ואני יכול להגיד – קול המצפון. הוא כותב: “הנימוקים המתפרסמים בכלי התקשורת כדי להסביר את המתרחש, אינם משכנעים אותי. בעיני, בשעות אלה, צה”ל אינו מגן עלי אלא מסבך אותי, והממשלה, יותר מכל גורם אחר, אחראית, להידרדרות הפוקדת את גבולנו הצפוני. אני רוצה שיידע עם ישראל, כי יש אנשים בגבול הצפון, שאינם מבינים מה הקשר בין ההתנקשות בשגריר ארגוב להפצצות רובעי ביירות. יש אנשים בגבול הצפון, שאינם חושבים שפעולות צה”ל מביאות רגיעה לבתינו”.

ואכן זו האמת. אש”ף שמר בקפדנות על הפסקת האש, אבל ממשלת בגין-שרון פקדה להפציץ ולהפציץ אזרחים בביירות ומחוצה לה כדי לעורר את התגובה ולנצלה לפתיחת המלחמה המתוכננת.

המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. ולכן עלינו לראות מהי המדיניות, אז נבין מה הסיבה למלחמה. המדיניות של הממשלה הזאת היא מדיניות “ארץ ישראל השלמה”, סיפוח כל השטח הפלסטיני של הגדה והרצועה. להשגת מטרה זו מנהלים מדיניות של דיכוי אכזרי בגדה וברצועה, גוזלים קרקעות, מגרשים, מפוצצים, משפילים, מכינים את הסיפוח של כל השטחים לישראל. ו”ארץ-ישראל השלמה” כבר מתרחבת, רמת הגולן הסורית כבר סופחה, ועכשיו מכינים את הסיפוח של שטחים בלבנון על-ידי חלוקתה של לבנון, רשמית או בלתי-רשמית. זו מדיניות שגם תוביל לניסיון להגשים את הסיסמא של “חירות” והרביזיוניסטים, “שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן”. וכבר רומזים שהמלחמה הבאה תהיה עם ירדן.

מדיניות זו היא הסיבה למלחמה. המטרות הפוליטיות של המלחמה הן לחסל את העם הפלסטיני כעם, ליצור את הבסיס, יחד עם הדיכוי החריף בשטחים הכבושים, לסיפוח הגדה והרצועה לישראל. רוצים להשיג “פתרון סופי” בדרך צבאית של הבעיה הפלסטינית; לחסל את הכוחות הדמוקרטיים בלבנון ולהשליט בה את הפלאנגות הפאשיסטיות בראשותו של בשיר ג’ומייל והבובה הישראלית, סעד חדאד; להנחית מהלומה על סוריה בניסיון להפיל את המשטר העצמאי שאינו הולך בתלם האמריקאי של קמפ-דיוויד.

חוגי השלטון אומרים, שמכונים לסגת ולמסור את השטח ל”לבנונים החופשיים” של סעד חדאד ודומיו. אבל פירוש הדבר כיבוש ישראלי ואפילו סיפוח.

גם בשנת 1967 הוכרז שאין מטרות כיבוש וסיפוח, ואנחנו יודעים מה מידת היושר והאמת שהיו בהכרזות אלו.

הכל סוכם בוואשינגטון
אחת התוצאות של קמפ-דיוויד היא המלחמה הזאת. ארצות-הברית תומכת בגלוי בפלישה ומממנת אותה. הכול הוסכם בעת ביקורו של שר הביטחון שרון בארצות-הברית, ערב פתיחת המלחמה. ההכרזות האמריקאיות המסתייגות כאילו, אינן אלא צביעות. מלחמה זו היא גם חלק מביצוע מיזכר ההבנה האסטרטגי עם ארצות-הברית.

ב-26 במאי 1982, עשרה ימים לפני פתיחת המלחמה החליטה ועדת החוץ של הסנאט האמריקאי, בזמן ביקורו של שרון, להוסיף למענק הצבאי לישראל 300 מיליון דולר. נוסף על כך, עוד 125 מיליון דולר סיוע כלכלי. נוסף על כך יסופקו עוד 75 מטוסי אף-16 בסך 2.5 מיליארד דולר. כך סוכם עם שרון. זאת אומרת, נותנים את הכסף בשביל המלחמה הזאת, נותנים את הנשק הנוסף ונותנים את הגיבוי הפוליטי. זוהי מלחמת גוליית הישראלי-אמריקאי נגד דוד הפלסטיני הקטן; מלחמת הרבים בנשק אמריקאי חדיש ביותר נגד המעטים המתגוננים.

והעיתוי של המלחמה – כי על מלחמה הזאת מדברים כבר חודשים – קשור עם ההתפתחות במלחמת עיראק-איראן והתכנון האסטרטגי האמריקאי בתחום זה, אבל לא אכנס עכשיו לפירוט.

חברי הכנסת, לא כולם מסכימים למלחמה הזאת, רבים מתנגדים לה, ורבים עוד יותר שרויים במבוכה רבה. מכאן ההתנגדות הרבה שהייתה לפני שהמלחמה הוצתה. ואני אומר לחברי הכנסת: מי שמתנגד למלחמה, מי שדורש להחזיר מייד את צה”ל מלבנון, מי שדוגל בשלום ישראלי-פלסטיני צודק, הוא המגן האמיתי על היישובים בצפון ובארץ כולה, הוא הדואג לכך שלא יהיו בנינו קורבנות-שווא בשליחות הרפתקנים ומיליטריסטים חסרי מעצורים.

טוב שיש התנגדות, וטוב שמפגינים, ויש הרבה פעולות הפגנה של חוגים שונים בעלי אידיאולוגיות שונות נגד המלחמה התוקפנית.

בן-גוריון על בגין
חברי הכנסת, היום אני קורא בעיתון “דבר” קטע ממכתב שכתב דוד בן-גוריון לחיים גורי. אני מצטט: “אם בגין יתפוס את השלטון, הוא ייכנס להרפתקאות מדיניות וצבאיוות שימיטו אסון על העם ויחריבו את המדינה”. ובגין הגיע לשלטון והוא עושה את ההרפתקאות המדיניות והצבאיות הללו.

ראש הממשלה מנחם בגין: הוא כותב “יתפוס את השלטון”. אני לא תפסתי את השלטון. נבחרתי.

מאיר וילנר: טוב, תפסת אותו בבחירות. תפסת בדמגוגיה. אבל הדמגוגיה שלך תפסה גם אותם, את מנהיגי המערך, וזה מה שמדאיג אותי. הם “יורשי בן-גוריון” ותראו איך הם מתקרנפים, מתכחשים למה שבעצמם אמרו לפני חודשיים-שלושה.

מרדכי בן-פורת (תל”ם): הסכמת לכל מה שאמר בן-גוריון?

מאיר וילנר: לא הסכמתי. אבל הסכמתי למה שבן-גוריון אמר על בגין.

הפיתרון
הפתרון היסודי הוא אחד: שלום ישראלי-פלסטיני; נסיגה לקווי ה-4 ביוני, מדינה פלסטינית עצמאית בצד ישראל; שלום כולל עם כל המדינות הערביות; ערבויות בינלאומיות לחוזי השלום; פירוזים וכל מיני סידורי ביטחון שיוסכמו. רק שלום כולל כזה, שלום צודק, רק הוא ייתן ביטחון. כל השאר – הרפתקאות מסוכנות.

התביעה המיידית צריכה להיות: להיענות להחלטת מועצת הביטחון, לסגת מייד וללא תנאי מלבנון, להציל בחורים ממוות ונכות, אשר עלולים ליפול כל שעה, כל יום, כאשר המלחמה נמשכת. די במוות, די באלמנות, יתומים והורים שכולים!

הניסיון ההיסטורי מוכיח שהיו כובשים ומציתי מלחמות תוקפניות באירופה ומחוצה לה, וכולם נחלו בסופו של דבר תבוסה ונאלצו לסגת תוך המטת אסונות על עמיהם. עתה, בסוף המאה העשרים, מנהלים מלחמת השמד נגד העם הפלסטיני בלבנון. זו מלחמה נגד האינטרסים האמיתיים של ישראל, נגד בטחונו של עם ישראל, נגד סיכויי השלום. זוהי מלחמה שמשחיתה עוד יותר את החברה הישראלית ומגבירה עוד יותר את סכנת הפאשיזם.

אנחנו מציעים אי-אמון בממשלה. מי שיצביע היום עם הממשלה של בגין-שרון מתוך תמיכה במטרות של “ארץ-ישראל השלמה”, או מתוך התקרנפות ופחדנות פוליטית ושיקולים אלקטורליים חסרי מצפון וחסרי תקווה ואחריות, יהיה שותף לאחריות, יהיה שותף לתוקפנות, שותף לדחיפת ישראל אלי תהום.

אני קורא לחברי הכנסת: תהיו אחראים להצבעתכם היום. ההיסטוריה עוד לא נגמרת.