השילוב בין מלחמה שזה עתה הסתיימה לבין מערכת בחירות לכנסת שתסתיים בעוד פחות משבועיים, שם במרכז העשייה התקשורתית את שאלת ההישרדות הפוליטית של שלושת המועמדים לראשות הממשלה (שני גברים ואשה אחת). כדי להישרד במרוץ לקלפי, כל אחד משלושת המועמדים רושם לזכותו את ההחלטה לפתוח במלחמה ואת המלחמה עצמה, ומוסיף כי הוא זה שראוי להוביל גם למלחמה הבאה, שתבוא כמובן בתקופת כהונתו.

וכך, עם מעט מאוד גיחות לנושאים אזרחיים, גם לאחר שפסקו ההפצצות, השיח של מערכת הבחירות נותר בעיקרו צבאי-אסטרטגי. ככזה הוא דוחק לפינה את הנושאים האזרחיים, ובעיקר את נושא השלום ואת הנושאים החברתיים.

חשוב לשים לב לתופעה שבעצם צריכה להדיר שינה מעינינו: איש משלושת הטוענים לכתר ראש הממשלה אינו מנהל שיח על שלום (עם הפלסטינים, עם סוריה, עם העולם הערבי), ואיש מהם אינו מציע תוכנית של ממש להתמודדות עם העוני כתופעה כרונית, ועם העוני החדש פרי המשבר הכלכלי המעמיק.

ידיעות על פיטורי אלפי עובדים, על סגירת עסקים ועל ירידה בצריכה מתפרסמות יום-יום, אך המצוקה הזאת כמעט שאינה חודרת לתעמולת הבחירות, שמנהלות מפלגות הממסד. ואם כבר מדובר בתרופות כלכליות, הרי רובן מאותו סוג שבעשור האחרון העמיק את הפערים בין עשירים לעניים, קיצץ בקצבאות הביטוח הלאומי וגם שחק את שכרם של רבים מהשכירים.

המתמודדים על ראשות הממשלה אינם מתחרטים על ההפרטה המואצת של חברות ממשלתיות ושל שירותים חברתיים, שבוצעה בעת שהם היו בממשלה, וברור שהם ימשיכו להעמיד רכוש ציבורי ממלכתי למכירה פומבית, תוך הפקרת זכויות העובדים בחברות ובשירותים שיופרטו.

יו”ר הליכוד מבטיח להמשיך לנהל מדיניות של כוח ועימות צבאי, ובאותו זמן מתחייב להמשיך להוריד במידה רבה את תקרת מס ההכנסה ומס החברות. פירוש הדבר, שמצד אחד מתקציב המדינה יוציאו עוד יותר למימון מלחמות והתנחלויות, ומצד שני המדינה תוותר על מיליארדי שקלים מתקבולי המסים. התוצאה הבלתי נמנעת של מהלך משולב כזה תהיה – עוד קיצוצים כואבים בתקציבים החברתיים, לרבות חינוך, בריאות, רווחה, והעמקה של הפערים בין העשירים שיזכו בהטבות המס, לבין מרבית העובדים.

ומכאן להישרדות הכלכלית – לא של טייקוני הבורסה וכרישי הנדל”ן, שחייבים עשרות מיליארדי שקלים לבנקים וגם לרבים מאיתנו, באמצעות קרנות הפנסיה וקופות הגמל – אלא של שני מיליון עובדים שכירים, וגם של המובטלים והקשישים.

בימים שרעמו התותחים, העלו על נס את “אחדות העם” ובכך יצרו אשליה של צמצום פערים. אך דו”ח הביטוח הלאומי על מימדי העוני שאך פורסם, מלמד כי גם בתקופות של עסקים פורחים שחלקם התגלו כמגדלים פורחים – נשחק השכר הריאלי של פועלים בתעשייה ושל עובדות בשירותים החברתיים; נשחק שכר המינימום; פחתו הגימלאות של הביטוח הלאומי בממוצע למשפחה והעניים נעשו עניים יותר.

ומה יקרה בשנה הקרובה, עם העמקת המשבר הכלכלי, המשך הפיטורים והלחץ הגובר להורדת שכר? כיצד אז יישרדו לא רק אלה שכבר חיים מתחת לקו העוני (1.6 מיליון נפש, 777 אלף ילדים), אלא גם אלה שעד כה לא נמנו עם העניים, אך לא יצליחו לפרוע את המשכנתא ולכסות הוצאות בסיסיות אחרות?

הצפי המדאיג לפיו יותר ויותר משפחות בישראל יהיו עסוקות בהישרדות כלכלית, חייב וצריך לתפוס מקום מרכזי בדיון הציבורי וגם במערכת הבחירות. השאלה מי מהמועמדים לראשות הממשלה הוא “אמין”, “חזק”, או “מסתכל בעיניים” מתגמדת מול השאלה באיזו חברה אנו רוצים לחיות: חברה סולידרית, הדואגת לכל אחת ואחד ומבטיחה לו עבודה, שכר הוגן ושירותים ציבוריים טובים וזמינים; או חברה שברובה עוסקת בהישרדות בלבד.