דו”ח של מינהל הכנסות המדינה במשרד האוצר, שדלף לאחרונה, מביא נתונים בדוקים על הגידול המואץ בריכוזיות של ההון ועל השלכותיו הכלכליות והחברתיות של התהליך.

לצורך הכנת הדו”ח, נבדקו הנתונים של 40 אלף חברות ציבוריות (כאלה הנסחרות בבורסה) ופרטיות, הפעילות במשק הישראלי – בדיקה פרטנית ראשונה מסוגה.

על סמך הנתונים, חשפו החוקרים את החברות הגדולות ביותר במשק, המתייחדות בכך שהן בנויות כפירמידה – החברה האם, בדרך כלל בבעלות משפחה, שולטת בעשרות חברות בנות, חברות נכדות וכן הלאה, ובמגוון ענפי משק.

כדי להבין, מה התועלת שמפיק בעל השליטה בקבוצת הון מפירמידת שליטה, מובאים להלן הנתונים, שפורסמו לאחרונה, לגבי קבוצת ההון אי.די.בי. בראשות נוחי דנקנר.

ביוני 2011, לבעלי המניות בחברת אי.די.בי. היה הון עצמי של 209 מיליון שקל. שווי המניות, שהחזיקו אותם בעלי מניות בחברות נוספות בפירמידה היה – 9 מיליארד שקל. אך באמצעות השליטה בחברות בנות, בחברות נכדות וכן הלאה – שלטו בעלי קבוצת אי.די.בי. למעשה בנכסים בשווי של 137 מיליארד שקל. במילים אחרות, על כל שקל שהשקיעו במניות, הם השיגו שליטה ישירה ב-50 שקלים, ושליטה בפועל – ב-685 שקלים.

כאן צריך להבהיר, כי המניות בשווי של 9 מיליארד שקל, השייכות לבעלי אי.די.בי., נרכשו בעזרת אשראי נדיב, שהם קיבלו מבנקים ומחברות ביטוח בתוך הפירמידה, או מפירמידות אחרות. בדו”ח של משרד האוצר נכתב בהקשר זה: “נוצר שוק פנימי, שבו החברות מגייסות הון אחת מהשנייה בעלויות נמוכות וכמעט ללא סיכון”.

 

ריכוזיות דוהרת

הדו”ח של משרד האוצר, שהוזכר לעיל בדק ומצא, כי במשק הישראלי פועלות 13 קבוצות הון גדולות ביותר, השולטות יחד ב-800 חברות. כלומר, כל קבוצת הון שולטת בממוצע ביותר מ-60 חברות.

נתונים אחרים משלימים את התמונה: בשנת 2010, 40% מנכסי הציבור (המסתכמים ב-2.5 טריליון שקל), היו בשליטתם של שמונה, שהם בעלי השליטה בקבוצות הגדולות במשק. שליש מהשקעות הציבור במניות נמצא בידי ארבע הקבוצות הגדולות במשק.

השליטה במאות החברות בענפים שונים, הקשרים המיוחדים עם הבנקים ומקורות אשראי נוספים, השאיבה של הרווחים מהחברות הבנות והנכדות – כל אלה אפשרו ל-13 קבוצות ההון להגדיל את רווחיהן במהירות.

לכך יש להוסיף שהבעלות על חברות מרכזיות במשק, שיש להן מעמד מרכזי בענף מסוים, מאפשרת לקבוצות ההון גם להעלות מחירים מהר יותר, בעוד שההוצאות שלהן לשכר עולות בקצב איטי.

לכאורה, במשק קפיטליסטי של “שוק חופשי”, כל אחד מהמוכרים מנסה להכות את המתחרים ולדחוק אותם מהשוק באמצעות מחירים אטרקטיביים יותר, כלומר – זולים יותר. זו הייתה המציאות הרווחת במאה ה-19. אך כפי שחשף לנין בתחילת המאה ה-20, עם הריכוז הגדל של ההון והופעת המונופולים והקרטלים – בעלי ההון החזקים יותר דוחקים את רגלי המתחרים, לא אחת, לא באמצעות מחירים נמוכים, אלא באמצעים אחרים: סגירת שווקים בפני המתחרים; פרסומת אגרסיבית; מקורות אשראי נוחים; קשרים עם השלטון. ואז, לאחר שדחקו את המתחרים, או בלעו אותם – קבוצות ההון הגדולות מכתיבות מחירים גבוהים לצרכנים. כך נוהגות, למשל, חברות כמו תנובה ומיקרוסופט.

נתוני הדו”ח של משרד האוצר מלמדים, עד כמה 13 קבוצות ההון הגדולות בישראל מנצלות את מעמדן, כדי לגרוף לכיסן חלק הולך וגדל של הרווחים.

חלקן של 13 קבוצות ההון בסך הרווחים במשק גדל מ-4% בשנת 2002 ל-26% בשנת 2008. וכאשר בודקים רק את שתי הקבוצות הגדולות ביותר, אלה נטלו לכיסן ב-2008 13% מסך הרווחים של כל החברות במשק.

בענפים מסוימים, היכולת של 13 קבוצות ההון הגדולות לגרוף את מירב רווחים בולטת במיוחד: בענף הפיננסים (בנקים, חברות ביטוח והשקעות), הן גורפות למעלה ממחצית הרווחים; בענף התקשורת – אפילו 84%.

 

אנחנו (צרכנים, עובדים) והן

אשר לנו, האזרחים, כולנו צורכים באופן שוטף את המוצרים של אותן חברות, במחירים שהן מכתיבות, ומעשירים אותן. כולנו קונים אצלן מוצרי מזון וחומרי ניקוי; משלמים להן עבור הטלפונים הניידים; מפקידים בקרנות הפנסיה שבניהולן; קונים אצלן דירות; וכן הלאה.

אך האם חברות ההון הגדולות הן גם המעסיקים הגדולים, כפי שניתן לחשוב? ואולי תנאיי השכר של עובדיהן מעולים, כפי שרוצים שנאמין?

הנתונים שחשף משרד האוצר מלמדים, כי בחברות של 13 קבוצות ההון הגדולות מועסקים רק 8% מהעובדים במשק (למרות שהן בולעות 26% מהרווחים במשק). חברות הענק גם קולטות פחות עובדים בהשוואה לשאר החברות. בשנת 2008, הן קלטו רק 2% מהעובדים שהצטרפו לשוק העבודה.

אשר לשכר, קובע משרד האוצר, כי חברות ההון הגדולות משלמות שכר נמוך יותר ביחס לשאר החברות במשק.

המסקנה המתבקשת, עליה מצביע משרד האוצר, היא: הרווחיות הגבוהה של קבוצות ההון הגדולות זורמת רק לבעלי השליטה ולמנהלים, אך לא לעובדים מן השורה. בשנים 2008-2003, השכר הממוצע של המנהלים גדל פי 3.4, בעוד ששכר העובדים שלהן לא עלה.

משרד האוצר לא פרסם ביוזמתו את הדו”ח לגבי חברות ההון הגדולות, ולא במקרה: בדיוק כשהדו”ח היה מוכן, פרצה בישראל המחאה החברתית הגדולה. לאוצר לא היה עניין להמחיש לציבור, כיצד קבוצות הון ריכזו בידיהן רכוש ורווחים, ובכך תרמו להעמקת אי-השוויון הכלכלי. האוצר גם לא רצה לתת בסיס לדרישה: לפרק את פירמידות ההון ולהעלות את המסים על החברות ועל העשירים.