לעולם לא אשכח את ערימות הנעליים של הנספים שראיתי בצריפים של אושוויץ-בירקנאו, במיוחד לא את נעלי התינוקות והילדים. כל אחת מהנעליים הייתה פעם לרגלו של ילד קטן. כל נעל כזו נשגבת יותר מאשר כל אותם פושעים ושולחיהם.

הניצולים, שכמה מהם אני מכיר באופן אישי, הם הילדים של התקופה ההיא. ילדים לא שייכים לשום לאום. הילדים כולם, בכל מקום ובכל עת, שייכים ללאום של התום והטוהר המוחלט. עמדתי באושוויץ-בירקנאו מול חלון הראווה של הזוועה הנאצית, שמאחוריו נערמו ערימות הנעליים הקטנות, ותהיתי לאילו תהומות יכול להידרדר האדם. אבל הבנתי שבמקומות האלה, באושוויץ וגם בבירקנאו, נפגשו כמה תכונות של בני אדם: הנבזות והנפשעות, המצוקה, האומללות וחוסר האונים – וגם האצילות והגבורה.

הנבזות והנפשעות הם של הרוצחים, של החיה הנאצית שטבחה ב-50 מיליון בני אדם, שישה מיליון מהם יהודים. האומללות וחוסר האונים הם של הקורבנות שעוד התעקשו לחלום את חלום החירות והחיים, והאצילות והגבורה הם של הלוחמים – הפרטיזנים והמשחררים, ובראשם הצבא האדום הסובייטי, שהדבירו את החיה הנאצית.

האדם לא צריך לבחור בין תכונות אלה. האדם לא צריך ולא יכול לבחור להיות פושע או אומלל. אבל אם יש פשע ואם יש אומללות בעולמנו – חובתו של האדם להיות אציל ולוחם חופש. המסר הזה הדהד בראשי עוד לפני שנסעתי לפולין. אבל לאחר מכן הוא קיבל משמעות אחרת, אקוטית יותר ולוחצת יותר. לעמוד במחנות ההשמדה ולמשש את הזוועה במו עינייך ובמו ידייך, זה לא דומה לכל מה שקראתי ולא לכל מה ששמעתי. המחזות שראיתי והתחושות שחוויתי יישארו אצלי צרובים גם בתודעה וגם במאבק הפוליטי.

אני מעודד מאוד מההתייחסות של האוכלוסייה הערבית בישראל לנסיעתי לאושוויץ – שברובה הגדול גם חברי כנסת ואנשי ציבור וגם האוכלוסייה עצמה – תמכו בצעד שלי. היו גם אנשים שביקרו בהגינות את החלטתי ואני מכבד את הביקורת הזאת. אך מיעוט קטן של אנשים הטיחו בי האשמות קולניות תוך סילוף דברים שאמרתי למטרות פוליטיות נמוכות. אם יש משהו שמעודד אותי בתגובות שקיבלתי מהציבור היהודי והערבי כאחד, זה שהרוב תמך בנסיעתי ורק מיעוט קטן ביקר אותי בבוטות ובחוסר הגינות. למיעוט זה אני לא רוחש שום כבוד.

שואלים אותי תמיד על אנלוגיות היסטוריות, אבל אנלוגיות כאלה אינן מועילות ואינן נחוצות. הפשעים של הנאצים כלפי האנושות – אין דומה להן בהיסטוריה החדשה. בכל מקרה לרצוח זה פשע. אחרי הרצח הראשון כל אדם נוסף הוא עוד מספר ליד הפשע הקודם, ולכן לא צריך להקל ראש לא בפשעים גדולים ולא בפשעים קטנים. כשעמדתי במחנה אושוויץ עמדתי זקוף במלוא קומתי. אני מוחמד ברכה, בן העם הפלסטיני, אזרח מדינת ישראל, יושב ראש חד”ש שהתחנך במפלגה הקומוניסטית, עמדתי שם והרגשתי שיש לי הזכות המוסרית המיוחדת במינה לזעוק את זעקת הקורבנות שדיממו למוות על האדמה הארורה הזאת.

הכחשת השואה היא דבר בזוי ונחות, והיא מבטאת אך ורק ראש חולני שהוא המשך של אותה מחשבה שהובילה לפשעים הנוראים. מכחישי השואה, גם אם הם מתעטפים לפעמים בתמיכה בעניין הפלסטיני, שולחים למעשה חץ רעיל ללב לבה של השאיפה הפלסטינית הצודקת להקים מדינה לצד מדינת ישראל. לעומת זאת, אלה שהופכים את השואה למצרך לסחור בו כדי לתת לגיטימציה למדיניות נפסדת – למעשה יוצרים זילות של השואה ושל משמעותה העמוקה בתודעה האנושית. קברניטי ישראל והתנועה הציונית חוטאים בחטא הזה, כפי שעשה הנשיא פרס בנאומו בגרמניה.

מביקורי באושוויץ אני חוזר מחוזק יותר להמשיך במאבק שלנו, יהודים וערבים, במסגרת מפלגתי הקומוניסטית וחד”ש וגם מחוצה לה, למען מיגור הגזענות והשגת שלום הוגן שיאפשר לשני העמים לחיות כאן בני אדם ובכבוד הדדי.