כרעם ביום בהיר, הפך הדגל הפלסטיני איום על קיומה של מדינת ישראל. באקט של זלזול באינטליגנציה של הציבור, נקרא דגל הלאום הפלסטיני בפי התקשורת והפוליטיקאים בימין “דגל אש”ף”. התקשורת הישראלית אף הסבירה לציבור היהודי בפטרונות, כי “ערבים קיצוניים” מציינים את יום הזיכרון לנכבה ולכן מניפים את הדגלים.

דגל העם הפלסטיני ולא דגל אש”ף

    היסטורית, הניפו הפלסטינים דגל בצבעים אלה (שחור, לבן, ירוק ומשולש אדום) כבר בשנת 1917 כסמל התנועה הלאומית הפלסטינית. בהמשך, אומץ הדגל בוועידה הפלסטינית בעזה ב-1948, והליגה הערבית הכירה בו כדגל העם הפלסטיני. הטענה שזה “דגל אש”ף” היא טענה שקרית, מאחר שהארגון נוסד רק בשנת 1964. אך מעבר לכך, מבחינת הפלסטינים, כמו מבחינתם של חלקים רבים במפה הפוליטית בישראל, אש”ף הוא הנציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני.

    אסור גם לשכוח כי הדגל הפלסטיני נכח בחתימת הסכם אוסלו, והתנוסס מעל ראשו של נתניהו בהסכם חברון, בהסכם ואי, ובמשא ומתן בקמפ-דיוויד בו השתתפו אהוד ברק ואולמרט. הדגל הפלסטיני לא התנוסס בעלמא במעמדים הדיפלומטיים. משמעות הדבר הייתה כי ישראל מכירה בדגל הפלסטיני כדגלו של העם הפלסטיני כולו, ולא כדגל של ארגון מסוים.

    ההיסטריה שמחרחר הימין הפאשיסטי, והקמפיינים המכוונים כלפי הסטודנטים הפלסטינים בישראל שציינו את יום הזיכרון לנכבה באוניברסיטאות עם דגלי פלסטין (בהשתתפות סטודנטים יהודים), נועדו רק להביך את ממשלת בנט. אנו מציינים את טקס הנכבה באוניברסיטת תל אביב מזה 10 שנים, והוא מעולם לא זכה בסיקור תקשורתי רחב כל כך.

    אמירות פאשיסטיות השמיעו גם שרי “ממשלת השינוי”. שרת החינוך שאשא ביטון טענה שיש להטיל סנקציות על סטודנטים שיניפו דגלי פלסטין, ושר האוצר ליברמן איים לקצץ את תקציב האוניברסיטאות אם לא ינקטו בצעדים נגד הסטודנטים הפלסטינים.

הזכות לחופש ביטוי והזכות למאבק פוליטי

    עולה השאלה: האם מדינה יהודית ודמוקרטית עשויה להיות דמוקרטית באמת עבור אזרחיה? התשובה החד משמעית היא לא. כאשר פועלים למנוע מהסטודנטים הפלסטינים להניף את דגל הלאום שלהם – זאת פגיעה ישירה בזכות לחופש הביטוי ופגיעה באחד היסודות הדמוקרטיים במדינה מתוקנת. דמיינו מצב בו סטודנטים יהודים בארצות הברית מניפים דגלי ישראל והמשטרה מדכאת אותם ולוקחת מהם את הדגלים בטענה שהם אזרחים אמריקאיים (בדומה למה שעשו כוחות הכיבוש בלווייתה של שירין אבו עאקלה) – כיצד הייתה מדינת ישראל מתייחסת לאירוע כזה?

    הנפת הדגל הפלסטיני  אינה רק עניין בתחום הזכות לחופש ביטוי, אלא גם סמל של מאבק אנושי ופוליטי מתמשך נגד הכיבוש והאפליה. ממשלת ישראל משתמשת בביטוי “דגלי אש”ף” משום שהיא לא רוצה שהפלסטינים יניפו את הדגל שלהם, ומשום שהיא מנסה לשלול את זהותו הלאומית של העם הפלסטיני בישראל, בגדה המערבית ובירושלים המזרחית. כאן נמצא שורש הבעיה: הכיבוש!

המאבק הפלסטיני הוא המאבק של כולם

    העם הפלסטיני בתוך ישראל ובשטחים הכבושים ממשיך לשמר את זהותו הלאומית חרף 74 שנות דיכוי מצד מנגנוני המדינה. המציאות מוכיחה זאת פעם אחר פעם: הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל עומדים לצד העם שלנו ולצד המאבק ש

    המאבק הזה הוא חובה לא רק של העם הפלסטיני, אלא גם של כל העמים שוחרי החירות בעולם, ובמיוחד היהודים הדמוקרטים. קיים הכרח להיאבק למען חופש לעם הפלסטיני, להקמת מדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל בגבולות 67′, וזכויות לאומיות לאזרחי ישראל הערבים. חובה להכיר בעוול ההיסטורי ולפתוח את מסמכי הנכבה. הגיע הזמן להכיר בעובדה שיש בארץ שני עמים, ולהבין שכדי שמדינת ישראל תתקיים כמדינה דמוקרטית עליה להיות מוגדרת כמדינה המשרתת את כל אזרחיה ללא יוצא מהכלל.

    ובאשר לחשש מ’האיום על קיומה של מדינת ישראל’ אם תכיר במדינה פלסטינית ותבטיח זכויות לאומיות לאזרחיה הערבים: חשש זה בא הוא סממן לחולשה ולחוסר אמונה בנרטיב הישראלי. מי שבאמת יש לו אמונה מלאה בזהות שלו ובנרטיב שלו, לעולם לא יחשוש מהנרטיב של עם שחי בצדו ושואף לשלום. הפסקת שפיכות הדמים היא אינטרס פלסטיני וישראלי, וחיונית כדי לשמור על ביטחון כלל האזרחים בארץ הזאת.