בגלרייה הגדה השמאלית (אחד העם 70, תל-אביב) ננעלה תערוכה מיוחדת לציון ה-1 במאי מאת האמן הוותיק סלבה אילייב, שבמרכזה – דמויות של פועלים באתרי בנייה. אילייב נולד בבאקו בירת אזרבייג’ן (אז חלק מברית המועצות), ולמד באקדמיה לאמנות בעירו. לאחר שהגיע לישראל המשיך בלימודי האמנות במכון אבני בתל אביב, ובעשרים השנים האחרונות הוא מלמד אמנות במסגרות שונות. אילייב עוסק רבות בהווי מעמד העובדים. הציג תערוכות יחיד בישראל, בארה”ב, בטורקיה, בספרד, בסינגפור, בפינלנד, בהונג קונג, בהודו ובפיליפינים.

    תערוכתו האחרונה הציגה ציורי שמן ובהם דיוקנים של פועלי בניין וסצנות שונות מאתרי בנייה וממפעלים. אילייב מספר כי ההשראה לתערוכה נבעה מקרבה ומקשר אישי שהוא חש כלפי העובדים שאותם הוא מצייר: “אני לא פועל בניין, אבל אני עובד ואני מצייר בני אדם השייכים למעמד שלי”, אמר אילייב בשיחה עם “זו הדרך”.

   “נולדתי למשפחת פועלים. קודם היינו פועלי בניין ואז עברנו לעבוד במפעל. השיחות בבית נסבו סביב ההווי באתרי הבנייה ובמפעלים. גם אחרי שהגענו לישראל, היה אבי פועל בניין. אני מצייר את הנוף החברתי של משפחתי מהמקום שלי ומתוך המעמד לו אני שייך”. 

לצייר פועלי בניין לא ממש אופנתי בישראל…

    נכון, כשהתחלתי את הפרויקט היה לי ברור שמה שאני מצייר, כלומר המציאות החברתית, זה לא בדיוק מה שאספנים או רוכשי יצירות אמנות מחפשים. “ריאליזם זה פאסה” היה המסר שקיבלתי מהמורים במכון אבני שבו למדתי. אבל בסוף הלימודים, בין 1996 ו-1997, התגוררתי ביפו וראיתי המון דרי רחוב, אז ציירתי אותם. זה הוביל להתעניינות שלי בעובדים באתרי בנייה ובמפעלים.

     אנשים עוברים ליד אתר בנייה או מפעל ולא שואלים את עצמם: ‘מי עובד כאן?’, ‘באיזה תנאים?’, ‘איך מתייחסים לעובדים?’, ‘איזה שכר הם מקבלים?’. אני לא מאשים אותם, הרי כולנו שקועים ביום-יום. עובר אורח לא אמור לבצע ניתוח מעמדי כי הוא עסוק בענייניו בדרך כלל. אבל אותי זה מעניין. הרי העובדים השקופים שבאתרים או במפעלים הם אלה שמייצרים את הדירות שבהן אנו מתגוררים, את המזון שאותו אנו אוכלים ואת הרהיטים שמשרתים אותנו במשך שנים. כל זה תמורת מעט מאוד.

 מי הם עובדי הבניין שבתערוכה?

     הסטודיו שלי ממוקדם על גג, ויום אחד הבחנתי שממש מול הבניין שלי החל פרויקט תמ”א 38. צפיתי כל יום בעבודות הבנייה והתחלתי לצייר. לאחר מכן התקרבתי אל אתר הבנייה וצילמתי את הפועלים. אחר כך ניסיתי להיכנס לאתרי בנייה ולמפעלים על מנת לצייר את העובדים אבל נתקלתי בסירוב מוחלט. לכן, הדיוקנאות שבתערוכה צולמו קודם, ורק לאחר מכן המשכתי בעבודתי האמנותית. האנשים שציירתי היו פועלים ערבים, אבל באותה מידה יכולים היו להיות רומנים או סינים. לי זה לא שינה דבר, כולם פועלים.

לא נותנים לך להיכנס למקומות העבודה?

     לצערי הרב לא. במשך שנים ניסיתי להיכנס למפעל המלט של “נשר” ברמלה. יש לי התכתבות ענפה עם ההנהלה, אבל לאכזבתי הם לא מאפשרים להיכנס. בסך הכל ביקשתי לצייר עובדים – לא יותר. בברית המועצות היה נהוג שציירים ואמנים מבקרים במפעלים כדי לצייר פועלים בעת עבודתם.

אבל בין העבודות שלך ישנם ציורים שנעשו במפעלים…

     אלה עבודות ממפעל “קירוב” המופרט בסנט פטרבורג והן נעשו ב-2020. זהו מפעל די מוכר ששימש בתקופה הסובייטית לייצור טנקים, ועכשיו מייצרים בו טרקטורים. שם הורשתי להגיע מדי בוקר ולצייר את העובדים שבפס הייצור, ממש כמו בברית המועצות של פעם. במפעל יש גם ועד עובדים, ועל קירותיו עדיין אפשר לראות כרזות ודגלים סובייטים. הוזמנתי על ידי הבעלים, והציורים השתתפו בתערוכת יחיד שהצגתי בשנה שעברה במוסקבה.

במוסקבה יש קהל וקונים ליצירות?

    העבודות הוצגו בגלריה די ידועה, ולשמחתי גם הצלחתי למכור כמה מהן. הגלריה הוקמה על ידי קבוצה של בעלי הון שאפשר להגדיר אותה כ”בורגנית-לאומית”. הם מעוניינים לקדם את הייצור הרוסי המקומי על חשבון גל הייבוא השוטף את המדינה. לכן, הנצחת עובדים רוסים המייצרים עבור השוק המקומי – זה גם עניינם.

כאן אתה עלול להיחשב לאמן שוליים…

    בגילאי ה-20 או ה-30 חשבתי שאפשרי מבחינתי לחדור אל הזרמים המרכזיים. אבל עם השנים גיבשתי עמדה ואני דבק בה: תפקידי ללקט רגעים מהחיים החברתיים. לכן התערוכה כולה היא תיעוד של חייהם היומיומיים של מיליוני עובדים. כך היא גם ממשיכה מסורת ארוכה בציור. האמן הספרדי הדגול דייגו ולאסקס צייר את פשוטי העם. גויה צייר את זוועות המלחמה בתחילת המאה ה-19. דומיה, המוצג כעת במוזיאון ישראל, שיקף את המציאות הפוליטית והחברתית בצרפת. כל אלה נחשבו בזמנם ל”שוליים” ואף נרדפו, אבל היום אנחנו יודעים להכיר בערך העצום של היצירה שלהם.