הפעיל החברתי יצחק (ג’קי) אדרי פתח ב-18 בדצמבר 2011 בשביתת רעב, במחאה על המדיניות הממשלתית של הפרטת שירותי המים. אדרי הקים סוכה מאולתרת במרכז המסחרי של דימונה, עיר מגוריו, ועליה כרזות נגד העלאת מחירי המים, כמה כסאות, ושולחן קטן, ועליו עצומה. מדי כמה דקות חולפים תושב או תושבת, בדרכם לעירייה או לקניות, ומוסיפים חתימתם לעצומה. בעקבות שיחה עם כתב “זו הדרך”, צירף אדרי לשולחן גם מספר גיליונות של השבועון, “כדי שלחותמים על העצומה יהיה מושג, על מה המאבק הכולל, על מה בדיוק המערכה החברתית”.

אדרי, פעיל המוכר עד מאוד בדימונה, חשף ב-2004 את ניצולם של עובדי הקבלן במפעלי ים המלח המופרטים. באותה שנה צפו מאות אלפים בסרטה התיעודי של הבימאית טלי שמש, “זהב לבן – עבודה שחורה”, ובו סיפר אדרי על ניצול עובדי הקבלן בים המלח. בעקבות החשיפה, איבד את מקום עבודתו, ומאז הוא סובל ממה שהוא מכנה “טרור תעסוקתי”. אין לו עבודה קבועה, בינתיים גם חלה בסרטן. בן 53, אב לשלושה ילדים וסב לשני נכדים. ג’קי, בשמו המוכר לכולם בדימונה, פתח, כאמור, בשביתת רעב נגד תאגידי המים ונגד הפרטת משק המים.

המאבק בהפרטת המים ונגד ייקור מחירם לא החל היום. כבר ב-6 בדצמבר 2009, לפני יותר משנתיים, הפגינו פעילי חד”ש מול נציבות המים, ודרשו להפסיק את הליכי ההפרטה. אל הפגנה זו הצטרפו גם חברי הכנסת מוחמד ברכה ודב חנין. הייתה זו מחאה ראשונה, אך לא אחרונה, נגד תכנית הממשלה. נדמה כי דימונה, יותר מאשר ערים אחרות, היא עיר בה מערכה זו צברה תאוצה, תוך עליות ומורדות. בשנתיים האחרונות נערכו בה מחאות רבות, וביניהן – אסיפה קולנית, שהתקיימה בבניין העירייה, בהשתתפות מאות תושבים, וביניהם צעירים רבים. נוסף לכך, התקיימו הפגנות, השתלטויות על מפעלי מים, וצעדות מחאה.

מבחינת אדרי, המאבק התחיל באוקטובר 2010, כשקיבל לידיו את החשבון הראשון מתאגיד המים “מעיינות הדרום”. לא רק הסכום הגבוה הרגיז אותו, אלא בעיקר העובדה, כי העירייה העבירה את הוראת הקבע, מבלי לקבל את אישורו. מאותו רגע, הפך סרבן תשלומים, והחל לארגן הפגנות ושאר פעולות מחאה. לדבריו, בדימונה לבדה יש כאלף משפחות, אשר הפסיקו לשלם את חשבונות המים: “מי בגלל מצוקה קשה, ומי בעקבות עמדה אידיאולוגית, הקובעת כי המים הם משאב ציבורי, ואסור להפריט אותם”.

“אני יודע מה יקרה בסוף”, הוא הוסיף בשיחה עם “זו הדרך”: “בהתחלה מקימים תאגידי מים כחברות בע”מ, אבל תוך כמה שנים תאגידים אלה ייקלעו לקשיים, ומה אתה חושב יקרה אז? ימכרו אותם לאחד הטייקונים, השולטים – כמה נוח – בתעשיית ההתפלה הישראלית”.

שביתת רעב, מדוע דווקא עכשיו?
לפני שלושה שבועות, החליט תאגיד המים להגביר את האכיפה, והתחיל לעקל חשבונות בנק. קיבלתי שני גלים של פניות: תחילה, פנו אליי אלה שאין להם גרוש, ושלפתע התאגיד עיקל להם את כספיהם המעטים; לאחר מכן, הגיעו אליי התלונות של המשפחות העלולות להתדרדר לעוני, בגלל ייקור המים. הוצאתי אותם למאבק הזה, ואני צריך להתמודד עם התוצאות. הבנתי שמתחתי את הדמוקרטיה עד הקצה: הפגנות, חסימות, השתלטויות ומה לא. נגמרו לי האמצעים, אז קיבלתי החלטה בקור רוח, לנקוט בנשק האולטימטיבי שאזרח יכול לנקוט בו, בלי להפר את החוק. הייתי צריך להחליט על השלב הבא: להפר את החוק באופן גלוי וגורף, או להקצין את המאבק, ולפתוח בשביתת רעב. בחרתי בדרך השנייה.

מדוע אתה מתעקש להמשיך?
אני מבקש להזכיר לכולנו את יסודיותה של הזכות למים בחברה ובמשפט. חוק המים (התשי”ט-1959) קובע בסעיפו הראשון, כי: “מקורות המים הם קניין הציבור, נתונים לשליטת המדינה, ומיועדים לצורכי תושביה ופיתוח הארץ”. כך שהזכות למים היא חלק מהזכות לקיום אנושי בכבוד.

אינך בריא. שביתת רעב בוודאי לא עוזרת…
זו בחירתו החופשית וזכותו המלאה של כל אדם, להחליט על הנעשה בגופו. לאחר כשנה וחצי של מאבק אקטיבי נגד הפרטת משק המים, אחרי מחשבה רבה וקשה, בחרתי לנקוט עמדה ולשבות רעב. כאזרח מדינת ישראל, מיציתי כבר את יתר הכלים הדמוקרטיים, שעומדים לרשותי.

מהן דרישותיך?
יש חמש דרישות: התנגדות להפיכת תאגידי המים לחברות בע”מ, והחזרתן לשליטת הרשויות המקומיות; הורדת מחירי המים לצריכה ביתית, והגדלת הקנסות על חריגות בצריכה; ביטול המע”מ על המים, עבור צרכנים ביתיים; הגדלת מכסת המים החודשית לנפש, מ-2.5 מ”ק ל-4.5 מ”ק; והנחות במחיר המים לשכבות המוחלשות – זקנים ובעלי צרכים מיוחדים. מבחינתי, זה מאבק בשם כולנו, למען כולנו. הגיעו מים עד נפש.

הריאיון יתפרסם בגיליון השבוע של “זו הדרך”