ב-30 במארס 2018, יום האדמה, ערכו תושבי רצועת עזה הפגנות סמוך לגדר המערכת שעל הגבול עם ישראל בדרישה להסרת המצור הישראלי הבלתי-חוקי על הרצועה ולמימוש זכות השיבה. ההפגנות בימי שישי, בהן שהשתתפו עשרות אלפי תושבים – בהם ילדים, נשים וקשישים – נמשכו ברציפות עד סוף 2019.

ישראל ראתה בהפגנות השיבה הפגנות בלתי-לגיטימיות עוד בטרם החלו, והממשלה ניסתה למנוע אותן בדרכים שונות. היא הבהירה מראש שתפעל באלימות לפיזורן: הצבא פרס עשרות צלפים לאורך הגדר וגורמים רשמיים שונים הבהירו, כי הוראות הפתיחה באש יאפשרו ירי קטלני במי שיתקרב לגדר ובמי שינסה לפגוע בה. כשתושבי הרצועה יצאו להפגין בכל זאת – מומשו האיומים. הוראות הפתיחה באש התירו ירי אש חיה במפגינים לא חמושים. באירועים נהרגו 223 פלסטינים, 46 מהם מתחת לגיל 18. 8,000 נפצעו מאש החיילים. רובם המכריע של ההרוגים והפצועים לא היו חמושים ולא סיכנו את החיילים שעמדו, ממוגנים היטב, מצדה השני של הגדר.

פוחדים מהאג ומהביקורת הבינלאומית

בתגובה לביקורת הבינלאומית שהוטחה בישראל לאחר הטבח, הודיעה המדינה כי תחקור את האירועים. אך מדו”ח משותף שפרסמו בשבוע שעבר ארגון בצלם הישראלי והמרכז הפלסטיני לזכויות אדם ברצועת עזה, ארבעים חודשים לאחר ההפגנה הראשונה, עולה כי החקירות שקיים הצבא לא נועדו להשיג צדק לקורבנות או להרתיע מפני הישנות המעשים בעתיד. “חקירות אלה – כמו החקירות שמקיימת מערכת אכיפת החוק הצבאית במקרים אחרים בהם פגעו חיילים בפלסטינים – הן חלק ממנגנון טיוח וייעודן העיקרי היה ונותר השתקת הביקורת החיצונית”, נכתב  בדו”ח.

יתר על כן, גורמים רשמיים מודים כי אחת הסיבות למהירות שבה הודיעה המדינה על קיומן של חקירות אלה היא ההליכים שהתנהלו נגדה – ועדיין מתנהלים בבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג.

גורמים רשמיים טענו שמדיניות הפתיחה באש אושרה בידי בית המשפט העליון, שדן בעתירות נגד חוקיות ההוראות. השופטים אמנם דחו את העתירות והתירו לצבא להמשיך ליישם את המדיניות – “אלא שבית המשפט לא אישר את ההוראות שיושמו בשטח, שכן אלו כלל לא הוצגו בפניו. כל שהוא אישר היו ההוראות שהמדינה טענה שהצבא פועל לפיהן, תוך שהשופטים מתעלמים מהפער הבוטה והזועק לעין – שהיה ברור כבר בזמן הדיון בעתירה – בין טענות אלה לבין המציאות בשטח”.

מה נחקר… ובייחוד מה לא נחקר

ביצוע החקירות הופקד בידי הפרקליט הצבאי הראשי, שנעזר במנגנון המטכ”לי המיוחד שהוקם לאחר “מבצע צוק איתן” הרצחני ב-2014. המשימה שהוטלה עליו הוגבלה מראש לחקירה של אירועים נקודתיים בלבד. לחקירות אלה  זומנו חיילים בשטח, בדרגים נמוכים ולא הקצינים הבכירים הנותנים את הפקודות.

נוסף לכך, הצבא חוקר אך ורק מקרים שבהם פלסטינים נהרגו מירי חיילים, למרות המספר הגבוה של הפצועים בהפגנות – חלקם עם פציעות קשות שהותירו אותם משותקים או קטועי גפיים. בסך הכול נפצעו בהפגנות יותר מ-13,000 פלסטינים: כ-8,000 נפצעו מאש חיה, כ-2,400 – מקליעי מתכת מצופי גומי, וקרוב ל-3,000 – מרימוני גז שפגעו בהם ישירות. מבין הפצועים, 156 נותרו קטועי גפיים. אף לא אחד ממקרים אלה נחקר.

לפי נתונים שהעביר דובר צה”ל לבצלם, עד 25.4.21 הופנו לבדיקת המנגנון המטכ”לי 234 מקרים שבהם נהרגו פלסטינים. נתון זה כולל פלסטינים נוספים שנהרגו בתקופה שבה נערכו ההפגנות, אך ללא קשר אליהן. המנגנון סיים לבחון 143 מקרים והעביר אותם לבחינת הפרקליטות הצבאית. ב-33 מהמקרים החליט הפצ”ר לפתוח בחקירת מצ”ח. בארבעה מקרים הסתיימה החקירה ונסגרה בלא כלום. חקירה אחת נוספת – בגין הריגתו של עות’מאן חילס בן ה-14 – הסתיימה בהגשת כתב אישום נגד חייל, שהורשע בעבירה של חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים או בריאות, ונידון ל…חודש עבודות שירות. ב-95 מקרים שהמנגנון סיים לטפל בהם, החליט הפצ”ר לסגור את התיק בלא כלום.