החייל רומן לוין, חניך ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק”י), סירב להמשיך ולשרת בצבא כיבוש ובשבוע שעבר הוא נשלח ל-30 ימי מחבוש בכלא 6 הסמוך לעתלית. בטרם נשפט הוא פרסם הצהרת סירוב. להלן נוסח מכתבו שיתפרסם בגיליון “זו הדרך” הקרוב:

הסירוב שלי הוא אקט של מחאה נגד הכיבוש הנמשך יותר מ-50 שנים, ושל סולידריות עם העם הפלסטיני בגדה המערבית ובעזה הנצורה.

כשביקרתי את המשפחה שלי באוקראינה, נתקלתי בזלזול כלפי יהודים, בישראל התייחסו אליי ואל החברים שלי בזלזול בגלל המוצא והתרבות השונה שלנו. לכן צמחה ההזדהות שלי עם העם הפלסטיני המדוכא.

באוקראינה יש מלחמת אזרחים. וכשביקרתי שם לפני כמה חודשים פגשתי חיילים שלא יודעים בשביל הם נלחמים ומתים. הזדהיתי איתם, כי אני גם לא מאמין במדיניות הצבאית של ישראל, שעיקרה שימור הכיבוש. חוויה זו גרמה לי לחשוב על המשמעות של השירות שלי בצבא.

אני מסרב להמשיך להשתתף בדיכוי של העם הפלסטיני. בשטחים נבנות עוד ועוד התנחלויות בזמן שמופעלת על הפלסטינים מדיניות של הפקעת אדמות והריסות בתים.

מאז 2006 ישראל הרסה יותר מ-2,000 בתים בשטחים הכבושים. חופש התנועה של הפלסטינים מוגבל, בתוך מולדתם וגם ביציאה ממנה, כאשר הדרכון הפלסטיני מדורג במקום ה-189 בעולם, וברצועת עזה נשללת זכות זו לחלוטין.

שירתי בצבא כנהג משאית, וחלק גדול מהתפקיד היה נסיעות בשטחים. כשהתגייסתי, חשבתי שהצבא משרת את האינטרסים של אזרחי ישראל, אבל אחרי ששירתי בשטחים הבנתי שהצבא אינו משרת את האינטרסים שלי ושל כלל העובדים הישראלים.

הרצח המתמשך של המפגינים ליד הגדר בעזה וחוק הלאום חידדו אצלי הבנה זו. הגעתי למסקנה שאי אפשר לאחוז בחבל בשני קצותיו: אי אפשר גם להתנגד לכיבוש, לגזענות ולסדר הקפיטליסטי, וגם לשרת בצבא המשמר דברים אלה.

מבחינה כלכלית, השתלם יותר לי ולמשפחתי לסיים את השירות שלי, לקבל מענק ורישיון יקר שייתן לי אפשרות לעבודה עם משכורת גבוהה. אבל למרבית התושבים הפלסטינים, ובייחוד לתושבי רצועת עזה, אין אפשרות כזאת.

ובעוד שכל שנה מתהדקת הלולאה סביב הצוואר של העם הפלסטיני, גדל יותר ויותר גם הפער בין העשירים לעניים בחברה הישראלית. את העוני המתרחב שלוקח לעובדים רבים בישראל את התקווה לעתיד טוב יותר, מצדיק השלטון בעזרת מלחמות. המדינה מוציאה כ-70 מיליארד ש”ח בשנה על תקציב הביטחון, במקום להשקיע יותר בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה.

למען הרווח הכספי, מוכרת ישראל מאחורי הקלעים נשק מתוחכם למשטרים רודניים כמו אזרבייג’ן, דרום סודן ורואנדה, וגם לממשלה הריאקציונית ההודית המדכאת את תנועת ההתנגדות של האיכרים. בשנים האחרונות, כ-49% מסחר הנשק של ישראל מתבצע עם הודו.

השירות הצבאי, בגלל התפקיד המדכא של צה”ל, מייצר מכשול לדבר שמפחיד את המעמד השליט יותר מכל: שותפות של פועלים יהודים וערבים במאבק נגד הטייקונים, נגד שלטון ההון ונגד הדיכוי הלאומי.

רק תוך שותפות וסולידריות עם הציבור הערבי ועם קבוצות מוחלשות נוספות כמו האתיופים, הרוסים והמזרחים, אפשר יהיה ליצור כאן עתיד של שוויון, שלום וצדק; ללא ניצול, ללא דיכוי וללא מלחמות.