בשבוע שעבר ציינו לא רק את יום האשה הבינלאומי, אלא גם את יום הזיכרון לחללי מלחמת ההתשה. לפני 41 שנים, בשמונה במרץ 1969 החלה המלחמה שרוב הציבור הישראלי כבר שכח. לא כך בני המשפחות השכולות, הכואבים מאז.

היתה זו מלחמה ארוכת ימים שהתנהלה בעיקר בין ישראל למצרים לאורך תעלת סואץ ומעט בין ישראל לירדן ולאשף, והסתיימה באוגוסט 1970. במשך קרוב לשנה ומחצה מצרים ניסתה לאלץ את ישראל לסגת מסיני, וישראל ניסתה לאלץ את מצרים להשלים עם כיבוש חצי האי במלחמת ששת הימים. נהרגו במהלכה למעלה מ-700 ישראלים ואלפי מצרים, ירדנים ופלסטינים.

המלחמה זכתה לאות אולם גם לשכחה מבטלת. למרות הצגתה באותם ימים כמלחמת “אין ברירה” על ידי ממשלה יהירה, שהייתה מעוניינת לספח את השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, היא נתפסה כמלחמה מרוחקת ולא יוחצנה כמשמעותית.

ממשלת ישראל, שיכולה היתה להציע את החזרת השטחים הכבושים לפני שהיו זרועים במאות התנחלויות תמורת שלום ופירוז השטח, התעלמה באופן גורף מהאפשרות. סיומה של המלחמה ללא הסכם הוביל את הממשלות ואת הציבור הישראלי לאשליה הגדולה, לפיה העולם בכלל ושמדינות ערב והפלסטינים בפרט יקבלו את השליטה הישראלית על השטחים הכבושים. אשליה מסוכנת שהובילה כשנתיים מאוחר יותר למלחמת יום כיפור על עשרות אלפי הרוגיה הישראלים, המצרים, הסורים והפלסטינים.

מלחמת ההתשה היתה “מלחמת ברירה”, בדיוק כמו “מלחמת סיני” לפניה. אולם חוסר הדיון הציבורי הוביל להמשך הסוואתן של “מלחמות ברירה” ומחיר כיבושי מלחמת ששת הימים תחת כסות הלגיטימיות של מלחמות הגנה.

במבט לאחור, הרוגי מלחמת ההתשה מתו לשווא. כל אותם שטחים בסיני שלשם שמירתם היה חשוב לשלוח אותם לקרב בו נהרגו, הוחזרו למצרים. ב-1977, פחות מעשור מאז כיבושן, התברר שכל אותן אדמות אינן חיוניות להבטחת עתידנו. 41 השנים שעברו מכסות על קורבנות השווא של מלחמה מיותרת, מלחמה שאין מי שגאה בה ושאין הסבר מתקבל על הדעת לנחיצותה.

המרחב הציבורי שתק מול יהירות ממשלת ישראל וחוסר נכונותה לוותר על השטחים הכבושים, החריש נוכח ההתנהלות בהתשה, ודמם אל מול מלחמת יום הכיפורים – אותה מלחמה שזרעיה נזרעו עם סיום מלחמת ששת הימים והנצו עם סיום מלחמת ההתשה. מאז עברנו את מבצע ליטני, מלחמות לבנון הראשונה והשנייה ומבצע עופרת יצוקה – כולן מלחמות ברירה, כששתיקת המרחב הציבורי מכה בחברה בכלל ובמשפחות השכולות החדשות בפרט.

כל מי ששכח את קורבנות מלחמת ההתשה, בקרוב לא יזכור את קורבנות מלחמות הברירה החדשות. “מנהיגי” הציבור לא רוצים שנזכור את כשלון מלחמות הברירה, וכל מלחמה חדשה באה להשכיח את כשלון קודמתה.

נקודת האור היחידה בחור השחור של שתיקת המרחב הציבורי אל מול מלחמת ההתשה, היא שגם הדיון על סירוב לקחת חלק ב”מלחמות ברירה” החל בעקבותיה (למשל, מכתב השמיניסטים הראשון). הוא התפתח אל מול מלחמת לבנון הראשונה ומהווה היום גב אידיאולוגי ברור עבור כל אלה הסולדים ערכית מהכיבוש המתמשך של השטחים הפלסטינים והאופן הלא מוסרי בו ממשלות ישראל מפעילות טרור נגד אוכלוסיה אזרחית חפה מפשע, כדי שישפיעו על ארגוני הטרור שמאיימים עלינו מצפון ומדרום.

הכותב הוא מנכ”ל הוועד הציבורי נגד עינויים. פורסם במקור באתר מק”י