השבועות חולפים והמחאה נגד נתניהו וממשלתו הימנית הולכת וגוברת. המשבר הכלכלי, החברתי והבריאותי בעקבות מגפת הקורונה הפך למשבר פוליטי של ממש, ותגובותיו התזזיות של ראש הממשלה הן עדות ברורה לכך. היצמדות הממשלה בכל כוחה לתורה הקפיטליסטית הניאו-ליברלית והיעדר מדיניות הנותנת מענה למילוני אזרחים, ובייחוד לעובדים ולמובטלים, מחריפה את המשברים. ככל שהממשלה תתמיד בדרך זו, באמצעות הצעות פוגעניות כגון פגיעה בשכר המינימום או קיצוץ בזכויות הפנסיה של העובדים, היא תעמיק את הבור שהיא חופרת לעצמה.

    גם הניסיונות לעצור את המחאות ההמוניות הצרות על בלפור מדי כמה ימים באמצעות העמקת הדיכוי (“מה שלא הולך בכוח – הולך ביותר כוח”), ואף באמצעות הסתה לפגיעה פיזית במוחים – כפי שהתרחש בסוף השבוע שעבר בירושלים, ברמת גן ובעוטף עזה – רק מגבירים את הנחישות של המפגינים (ר’ רשימה בעמ’ 3 בגיליון השבוע של “זו הדרך”).

    זהו אכן משבר הפוליטי עמוק, אבל יש לו רק פתרון אחד: התפטרות נתניהו וממשלתו. אין לשגות באשליות; נתניהו לא יתנדב לנטוש את כס השלטון כדי להקדיש את ימיו ולילותיו למשפט המתנהל נגדו בגלל מעשיו המושחתים. ייתכן שתהיה זו מערכה ארוכה, ולשם כך יש לגייס אליה קהלים נוספים ורבים ככל האפשר. המחאה כבר מתנהלת אמנם בפריסה ארצית (מאות המשמרות הנערכות בגשרים ובצמתים מדי מוצ”ש); אולם הכרחי להרחיב את מעגליה לאוכלוסייה הערבית, לאיגודי העובדים ולתושבי הפריפריה.

    אין מחאה יעילה ללא ארגון וללא תודעה. מן ההכרח להקים ועדת תיאום של כל הפעילים, התנועות וההתארגנויות הלוקחים חלק במערכה. כמו כן, המחאה חייבת לאמץ גישה לפיה המאבק לא ייעצר ברגע שנתניהו יתפטר. נתניהו לא צמח בחלל ריק – הוא תוצר של עשרות שנים של אפליה וגזענות, כיבוש וניצול קפיטליסטי (ר’ רשימה בעמ’ 6 ו-7 בגיליון השבוע של “זו הדרך”). לא מספיק לזעוק “הון-שלטון-עולם תחתון”. יש להציג אלטרנטיבה ערכית ופוליטית סוציאליסטית, שבבסיסה חברה שוויונית וצודקת ללא כיבוש, ללא גזענות וללא אפליה. 

הרשימה מתפרסמת בשער של גיליון השבוע של “זו הדרך”