ברומן הביכורים שלה “היו שניים בלי תפקיד” (הוצאת פרדס) מפליאה תמר רפאל לתאר עבר והווה מתפוררים ולא יציבים. בהתבוננות אנליטית במציאות שמשרטט הספר קשה עד בלתי-אפשרי לחשוב על העתיד. ההפרדה בין עבר והווה מיטשטשת, המציאות מעורבבת עם הזיכרונות ולא ברור מתי העבר הוא עבר והווה הוא הווה. “כשקראתי את היומן לא הרגשתי שום תחושה גופנית. הזמן עבר מהר מאוד, אבל בכל זאת עבר, ומבלי שאדע על כך או אשער, בזמן הזה גם יפתח שאל את עצמו שאלות” (עמ’ 85). נושא הזמן בספר חוזר על עצמו, על אף שבעמודו האחרון של הרומן נתחמו השנים: 2021-2018.

אך בפועל מתחיל הספר לא ב-2018, אלא בתחילת שנות ה-2000 ואף לפני כן. הוא מתאר את החיים של אלינור, שלמדה מדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב ואינה יודעת מה היא רוצה לעשות בעתיד, ושל בן זוגה יפתח, פעיל פוליטי שעבורו התפקיד וכיוון הזמן ברורים או לפחות היו ברורים יותר מאשר לאלינור; מצב שמשתנה לקראת סוף הרומן.

הקשר המתפתח לאורך השנים בין אלינור ליפתח מעניק ביטחון לשני הצדדים. הסופרת מתלווה ליפתח בפעילותו הפוליטית, מכירה את חבריו ושותפיו הפוליטיים (“בין מרצ לחד”ש” כפי שציינה רפאל בריאיון ל’זו הדרך’ לפני שבועיים), מתבוננת מבחוץ ומשתהה. הפעילות הפוליטית זרה ולא ברורה לה, בעוד שעבורו היא דרך להשפיע על המציאות. “הוא רצה להציל את המפלגה הזו, להאכיל אותה במזלף, אצבעותיו מוללו בתוך המכנסיים את פנקס החבר החדש שקיבל לא מזמן, ישירות מידיו של הנציג החביב עליו, הנציג החביב על כולם, צבי קליין” (עמ’ 203). בעוד שיפתח מאמין במפלגתו ובפעילותו הפוליטית, אלינור איננה מעורבת רגשית וחברתית בעולמו.

מחאות שוטפות את תל-אביב

בחלק הראשון של הספר אפשר למצוא תיאורים קצרים אך משכנעים של מחאת “הקיץ החברתי” בשנת 2011, של עיר האוהלים שהוקמה בשדרות רוטשילד ושל מחאות אחרות שנערכו בשנים 2019 ו-2020. תל אביב, בתי הקפה והברים שלה קבועים כמו המחאות השוטפות את העיר אחת לכמה שנים, בפערי זמן הולכים ומצטמצמים בין הפגנה להפגנה. אם ב-2011 עוד הייתה תקווה, לקראת סוף העשור הקודם היא גזה והמציאות הופכת כאוטית יותר. זאת על רקע ההפגנות נגד הכיבוש, נגד יוקר המחייה, נגד רצח נשים, למען שוויון זכויות לנשים ועוד.

דמות האקטיביסט של יפתח המשתתף בערבי שירה, פעיל פוליטית ועובד עבור עמותת שמאל, נכחדת מהנוף הישראלי, כפי שדמותו של התל-אביבי השתנתה לנגד עינינו. אם בשנות ה-50′ וה-60′ הייתה תל אביב ידועה בסופריה, במשורריה ובעיתונאים שחיו ופעלו בה, כיום זו איננה עיר של רוח ומילה כתובה אלא של נדל”ן, אנשי הייטק ומחאות שהן שריד של תקופה אחרת. יפתח מהלך על חבל שהולך ונפרם, עד לעזיבתו את תפקידו בכנסת במסגרת פעילותו המפלגתית.

גיבורי הרומן שגדלו והתחנכו במשפחות זעיר-בורגניות בוחרים במסלול חיים דומה ונותרים “ללא תפקיד” ככותרת הספר. הם מחפשים את תפקידם בעולם. המלחמות החוזרות ונשנות והתמורות המהירות בעולם מציבות משוכה גבוהה מדי בפני אלינור ויפתח, שכמו חיים במציאות אחרת ומשתמשים בכלים שאינם מתאימים לתקופתם. רוח הזמן הניהיליסטית, המאפיינת את תנועת האקלים העולמית ואת דור המילניאלים בישראל ובעולם, נוכחת מאוד ברומן. “אם אין עתיד למה שנלך לבית הספר?” – שואלים בני נוער באירופה. ברומן תוהים יפתח ואלינור “כיצד מתקיימים בהווה”, או כיצד מבינים אותו ואת העבר. התפטרות יפתח מהמשרה בכנסת, הקורית לקראת סוף הספר, היא טרגית: הוא הופך חולה בגופו ונפשו, מאבד את תחושת הידיעה שליוותה אותו במשך שנים, ונעשה דומה לזוגתו אלינור. שניהם נותרים עם אותה אי-ידיעה.

דרך להבין את עצמנו

מושגי הזמן והמקום כבר אינם ברורים בישראל/פלסטין. המלחמה בעזה שינתה את הגיאוגרפיה של רצועת עזה, הקפיאה את הזמן לגבי החטופים הנמצאים בשבי למעלה מתשעה חודשים ולגבי תושבי עזה הנצורים שנהרגים באלפים. בצל היוקר הגואה והמשטר הדכאני, שואלים עצמם צעירים רבים כמו יפתח ואלינור: “פנינו לאן?”. “לדעתי הפסדנו בכל החזיתות שנאבקנו בהן אישית. הודינו שזה לא היה אישי מלכתחילה. הייתה בזה חמלה עקרונית והיא לא ניצחה, חמלה עקרונית זה לא בדיוק מה שהיה בזה. המנהיג שלנו התפורר לנו בין האצבעות, אנחנו התפוררנו לו בחזרה” (עמ’ 342).

הספר מעורר אי-נוחות, הוא אקטואלי, שוצף וקוצף, כתוב בשפה אנליטית. קל להזדהות עם גיבוריו, שהם גם אנחנו: פעילי שמאל ותיקים, אנשי רוח, משוררים, יושבי בתי קפה וברים שחייהם נראים נוחים, ולמרות הכל מנסים למצוא דרך להמשיך ולהתקיים בעולם כאוטי יותר ויותר שהמשמעויות והזמן בו פתלתלים ומטעים לעיתים. “ואיש כבר לא מקשיב לסיפורו של איש אחד או לסיפורם של כמה אנשים, לא אם עניינו של הסיפור הזה ריפוי או התבגרות או מחילה, בוודאי לא כשפורצת מגפה, בוודאי לא כשפורצת מלחמה, וסיפורנו הדק ממילא הולך ומתפזר עד שאין בו עוד שמץ ממה שהיה כשהתחלנו לחשוב עליו” (עמ’ 344). הרומן של תמר רפאל הוא דרך להבין את עצמנו באמצעות סיפורם של אחרים.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/130562