מאת עודה בשאראת, סופר, בעל טור שבועי ב”אל-איתיחאד” ומזכיר חד”ש לשעבר.

ב-26 בינואר 1952, לפני 59 שנים, התרחשה תעלומה שמעסיקה את מצרים עד היום. מצהרי אותו יום ועד שעות הלילה נשרפו כ-700 בתי עסק בקהיר. ב-30 מוקדים פרצה האש בצורה דומה. באותו יום נחרת בתודעה המצרית צמד המלים המפחיד “חריק אל-קאהרה” (השריפה של קהיר). מאז ועד היום צמחו אינספור תיאוריות לגבי זהות המתכנן: מהמלך פארוק, דרך הבריטים – שיום לפני השריפה הרגו 52 קצינים מצרים – ועד הטלת האשמה על תנועות פוליטיות. עד היום אין תשובה חד-משמעית לתעלומה.

בימי הסער הפוקדים את קהיר בימים אלה שוב פורצות שריפות ברחובותיה. אבל כאשר ביקשו התושבים מהכבאים לכבותן הם ענו שלא קיבלו הוראה. כך הוא הדבר! ברגע הקריטי, כשהציבור חיפש את כוחותיו של מובארק כדי שיגנו על רכושו וביטחונו, הם נעלמו. הבריות, שנותרו טרף בידי “אל-בלטג’ה” – הבוזזים האלימים, שחלקם, לפי הדיווחים, היו מבריוני השלטון – נאלצים להקים ועדי שכונות כדי לשמור על רכושם.

קרל מרקס – בצטטו את הגל, שאמר כי ההיסטוריה חוזרת תמיד פעמיים – הוסיף: פעם בצורת טרגדיה ופעם בצורת פארסה. בתחילת 1952 ניצל המלך פארוק, הודות לשריפה, מזעם ההמונים שהתפרץ בעקבות טבח הקצינים. הציבור דרש גם לסלק את הבריטים, אבל המהלך נכשל, בין היתר בגלל הפחד מ”אל-פוודא” – האנרכיה. לא היום. ביום השני והשלישי של המהפיכה המצרית המפוארת, הקריאה המהדהדת לא רק במצרים אלא בכל העולם הערבי והנאור היא: “רבונא יחמיכי, יא מסר” – אלוהים ישמור אותך, מצרים.

לפני שנים רבות הדהדה במצרים הסיסמה: “אסחי, יא מסר” – התעוררי מצרים. המצרי השמח בחלקו, שפוטר את כל הבעיות בבדיחה, המצרי הזה נקרא להתעורר, ואכן התעורר לבסוף. רק אחרי שהמשטר מתח את כוח הסבל העצום שלו הרבה מעבר למידה – נפרץ מחסום הפחד. וכך תיאר זאת משורר העניים, אחמד פואד נג’ם; בנאום מדומה ששם בפי מובארק הוא מסביר איך הגדיש השליט את הסאה בפנותו לעמו במלים הבאות: “אני אוהב אותך מבסוט, מסוחרר ומסטול מחשיש… אם תסכים אוהב אותך, אם תסרב – אענה אותך. דבר לא יעזור לך… רק את גמאל (מובארק) תקבל”.

וזה כל הסיפור על רגל אחת. מובארק הבטיח לעם, שאין סוף לעידן שלו. בנו גמאל מחכה לתורו. וגמאל הוא בין המתעשרים האגדיים, אלה שמבטיחים לעם שאם יעלו לשלטון, הוא עוד יתגעגע לתקופת מובארק. הבן החיוור עורר כעס אדיר, עד שעיתונאי מצרי בכיר צרח בכותרת ראשית בעיתון מרכזי: “תשתוק כבר”, בסלנג עסיסי, שרק במצרים יכולים להגות כמותו.

כדרכם של רודנים מנותקים מהמציאות, עשה מובארק את הטעות הנוראה, כשהפך את הבחירות לפרלמנט למסחרה. ובין לבין נגדשה העיתונות בסיפורים על גזילת אוצרות המדינה, כמו, למשל, רכישת אדמות מדינה באלף לירות לדונם, ומכירתן בעשרות אלפים (הדבר נשמע מוכר, וכדי להסיר ספק – לא חשבתי רגע על ישראל, כי דברים כאלה לא נדע במקומותינו). אז הכתובת היתה על הקיר, העם – אפילו אם רצה להמשיך לישון – בא מובארק וסחב מתחתיו את המזרן הבלוי.

למראה ההמונים המתקוממים נגד מדכאים, התגובה הטבעית היא תחושת סולידריות. זוהי, לדעתי, התחושה השוררת בקרב ישראל הלא רשמית, הלא מתוחכמת. כי טובת השלום, לטווח הארוך, הוא ברית עם העמים ולא עם המדכאים. ואולי זו הזדמנות למדינאים בישראל לנקוט עמדה שונה.

מצרים, אפילו אם היא נראית רדומה, תמיד תפתיע. בשבילנו היא “אום אל-דוניא” (אם היקום). את העם הזה אהבנו, עם שמדינאיו, משורריו, אמניו, הדיאלקט היפה שלו, היה מקור השראה בשבילנו. אחמד פואד נג’ם ביטא את רגשותיהם של רבים, כאשר שר למצרים: “הזמן מזדקן, ואת נשארת צעירה, הזמן הולך לו, ואת לעולם באה”. הם באו ביום שישי. שאלוהים ישמור אותך, מצרים.