לפני שנות דור, בבחירות 1992, הנפיקה מרצ את הסיסמא “להמריץ את רבין”. בבחירות ההן זכו יצחק רבין ומפלגתו, מפלגת העבודה, ב-44 מושבים בכנסת. מרצ הגיעה אז לשיא היסטורי – סיעה בת 12 חברים. הישגים אלה איפשרו לרבין לקבל גם את תמיכת חד”ש ולהקים את ממשלתו, אחת מממשלות העבודה האחרונות.

    עתה, ישנם המנסים לתרץ את נטישת גנץ את בוחריו בהצביעם על ההתמתנות כביכול שחלה בעמדותיה הימניות והגזעניות של ממשלת נתניהו, שנקווה שתהיה ממשלתו האחרונה. כתבים ופרשנים שבים ומזכירים ש”אילולא גנץ”, או “אילולא שרי כחול-לבן” הכל היה נראה אחרת.  לכאורה, מתנגדים ראשי כחול לבן לסיפוח השטחים הפלסטיניים לפי תוכנית נתניהו ובדחיפתו של שגריר ארצות הברית, דייוויד פרידמן. שגריר זה, נאמנו של הנשיא טראמפ, מככב כמחולל הראשי ברעידת האדמה שתיפקוד אותנו, תושבי ישראל ואת כל האזור.

    גנץ ושר המשפטים מטעמו, אבי ניסנקורן, אף הביעו לכאורה התנגדות ל”חוק הקורונה”, שמטרתו לקבע את מצב החירום השורר בישראל מאז 1948 ולהעניק סמכויות כמעט דיקטטוריות לנאשם בפלילים. יש הנתלים במחאות הרפות של מנהיגי כחול לבן בכל פעם שאחד מדוברי הממשלה הרשמיים או הסמויים (כגון בנו של ראש הממשלה, יאיר) תוקפים את השופטים או את העיתונאים. אגב, קולם של הכחולים-לבנים נדם בעת שנתניהו הבן קרא השבוע לטרנספר: “המהומות ביפו מוכיחות שאין תוחלת לחיים המשותפים בעיר ת”א-יפו והמיעוט צריך לעזוב את העיר”.    

החוק הנורבגי שאושר השבוע (15.6) בכנסת, הוא יוזמה של כחול לבן. אך אישורו מסמן בבירור, כי כחול לבן כבר הסכימו לדרישת נתניהו לשנות את ההסכם הקואליציוני כך שהוא ימשיך לכהן כראש ממשלה חליפי גם במקרה שבג”ץ יפסול מהלך זה. לדברי הליכוד, “מתנהל שיח בין הליכוד לבין כחול לבן על הבנות במספר נושאים”. פרשנים מתמוגגים: “קלקולים בקואליציה”. אין לזלזל בקרעים הנפערים בקואליציה הימנית. אבל התנגשויות בין מרכיביה של ממשלת הימין, תחת ההגמוניה הבלתי מעורערת של נתניהו, מתגמדות לעומת הסתירה המהותית בין ממשלת הסיפוח והגזענות לבין האינטרסים של רוב אזרחי ישראל. לכך יש להוסיף את הסתירה הגדולה מכל: זו שבין נתניהו ושריו (כולם – ללא יוצא דופן) לבין האינטרסים של העם הפלסטיני, המתמודד יום-יום עם הכיבוש ותוצאותיו הרצחניות. 

    כאשר בוחנים הצהרות מול מעשים, מתגלה עד כמה מדובר במחלוקות פוליטיות דה לה שמאטע. לכאורה יש חילוקי דעות על מפות הסיפוח, אבל שר הביטחון גנץ עולה על מדי ב’ ומכין את הצבא למלחמה; שר המשפטים ניסנקורן, חרף 14 אלף ההסתייגויות שהוגשו  נגד חוק הקורונה, העמיד אותו לאישור הכנסת בשינויים קוסמטיים בלבד; ושר החוץ גבי אשכנזי משווק (ללא הצלחה יתרה) את הסיפוח ואת הכיבוש ברחבי העולם. ולא נשכח את עמיר פרץ ואת איציק שמולי שנדבקו לכורסאותיהם המיניסטריאליות, והדבק אף עלה לשפתותיהם.       חילוקי דעות בממשלה? רק כאילו. לכן נמשיך לסמוך רק על מאבקנו העיקש, הנחוש והעקבי לשלום ולשוויון לאומי ואזרחי.     

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של “זו הדרך”