“איננו יודעים אם נהיה מסוגלים לבצע את המוטל עלינו בצבא תחת הסיסמה ‘אין ברירה'” נכתב “במכתב השמיניסטים” הראשון שנשלח לראש הממשלה דאז גולדה מאיר ב-28 באפריל 1970. על המכתב היו חתומים 56 תלמידי תיכון מירושלים שהתנגדו לתוקפנות הישראלית ומאי נכונותה של ההנהגה להגיע לשלום עם עמי האזור, בכול זאת החתומים לא סירבו להתגייס אלא הביעו מחאה פוליטית בעיקרה על מדיניות סרבנות השלום של גולדה מאיר וממשלתה. בין החתומים על המכתב היה בנו של שר הבריאות ממפ”ם ויקטור שם טוב בנו שמואל שם טוב. עם דבר פרסום המכתב, והטלת צנזורה צבאית על פרסומו, הממשלה ניסתה להסתירו.

החתומים על המכתב הוזמנו לפגישה עם שר החינוך יגאל אלון שטען בפניהם: “כי ניתן למנות למעלה משנתיים של יוזמות שלום ישראליות”, והוסיף: “החיים המדיניים אינם רק קביעת עמדות או חתימה על עצומות”. המחלוקת הציבורית סביב “מכתב השמיניסטים” הראשון הגיע לאחר סערה אחרת שהתחילה עם ידיעת הציבור על יחסי גולדמן – נאצר.
נחום גולדמן יו”ר הקונגרס הציוני דאז הוזמן להגיע לקהיר ולשם כך ביקש את אישורה של ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, האחרונה סירבה. על כך אמר יגאל אלון: “אין צד שלישי שהוא במקום הישראלים והוא נושא ונותן בשמם. לא החמצנו שום שלום”. עם כך, הביקורת הפוליטית של תנועת הסרבנות הייתה במקומה, גולדה ודיין סירבו בתוקף להיפגש ישירות עם ההנהגה המצרית או באמצעות גולדמן.

גיורא נוימן חבר ארגון “מצפן” שהיה חתום על מכתב שמיניסטים מ-1971 סירב להישבע אמונים לצה”ל והיה הראשון שנשפט לכמה תקופות מאסר ונכנס לבית הסוהר. המכתב הראשון מ-1970 שהגיע לאחר מלחמת 1967 אינו קרא ישירות לסרבנות, יחד עם זאת הוא נחשב לאבן דרך בהתפתחותן של תנועות הסרבנות בישראל לדורותיהן. מכתבי שמיניסטים נוספים נכתבו בשנים: 1979, 1987, 2001 ו2005. כיום תנועת מסרבות ממשיכה את אשר התחיל ב-1970 ומלווה צעירים וצעירות בדרכן ודרכם לסירוב משמעותי.