תומר שור

    יום הפליט הבינלאומי צוין היום ברחבי בעולם. בישראל חיים כ-28,000 מבקשות ומבקשי מקלט בגירים  – רובם מאריתריאה ומסודן. דיקטטורות אכזריות, מלחמות ורצח עם אילצו אותם לעזוב את בתיהם ואת ארצות מולדתם – ולהפוך לפליטים. את מסע הפליטות הארוך הם עברו ברגל, דרך מדבר סיני, ורבים מהם נכלאו במחנות ועונו על ידי כנופיות מבריחים. כדי להינצל, נאלצו מבקשי המקלט השבויים לשלם דמי כופר לחוטפים.

    כל מבקשי המקלט שנמצאים בישראל (חלקם כבר למעלה מ-15 שנה) שוהים בה באופן חוקי, מתוקף מדיניות אי-הרחקה קבוצתית. מדינת ישראל מכירה בכך שאינה יכולה לגרשם בחזרה למדינות מוצאם, כיוון שנשקפת סכנה ממשית לחייהם. חרף זאת, ובניגוד לכל האמנות הבינלאומיות עליהן חתומה ישראל – ביניהן אמנת הפליטים של האו”ם משנת 1951, שישראל הייתה אחת מיוזמותיה – היא נמנעת מלהכיר בהם כפליטים: אלפי בקשות מקלט לא נבדקו, וחלקן ממתינות להכרעה שנים רבות. שיעור ההכרה בפליטות עומד בישראל על חצי אחוז בלבד.

מציאות יומיומית של קשיים וחוסר הכרה

    קהילת הפליטים היא אחת מהקבוצות המוחלשות ביותר בחברה הישראלית. חבריה שוהים במדינה מתוקף אשרה המוגדרת בחוק כ”רישיון זמני לישיבת ביקור”, ואינה מקנה להם זכויות בסיסיות (מלבד מ”הזכות” שלא להיכלא). הפליטים בישראל מודרים משירותים בסיסיים כביטוח רפואי, קצבאות ביטוח לאומי ושירותים סוציאליים. הם חשופים להסתה גזענית בלתי פוסקת, סובלים מהפרדה במערכות החינוך ומשמשים כלי ניגוח פוליטי בידי גורמי ימין קיצוני.

    הפליטים נאלצים לתמרן בין מחסומים קפקאיים וכפופים למערכת בירוקרטית אטומה שלא רואה בהם אזרחים. מצבם הארעי מותיר אותם חשופים ליוזמות גירוש ציניות וחפוזות, כגון הגירוש לדרום סודן ב-2012 – שרבים מקורבנותיו מצאו את מותם כתוצאה מלחימה, ממחלות או מרעב. זכורה גם יוזמת הגירוש ב-2018, שנעצרה בעקבות קמפיין ציבורי נרחב.  לפני כחודשיים ביקשה שרת הפנים איילת שקד לגרש כ-400 מבקשי מקלט מקונגו, בניגוד לחוות דעתם של כל המומחים בנושא. ניסיון זה נבלם לאחרונה על ידי בית המשפט, אך עלול להתחדש בכל רגע.

פליטים חדשים, גזענות ישנה

    הגעתם של הפליטות והפליטים מאוקראינה חשפה שוב את המדיניות הגזענית של ממשלת ישראל. עם פרוץ המלחמה באוקראינה, חילקה ישראל את הפליטים לקבוצות: הקבוצה הראשונה הורכבה מאוקראינים זכאי חוק השבות. אלה נקלטו כעולים, וזכו למעטפת הזכויות האזרחיות המתלווה לכך. הקבוצה השנייה הורכבה מאוקראינים שהגיעו לישראל מאז פרוץ המלחמה (24.2), ונכללו תחת חוקי ההגנה הקבוצתית. אלה זכו למספר מענים הומניטריים – ביניהם מוקד ‘צו השעה’ של משרד הרווחה. הקבוצה השלישית הורכבה מאוקראינים ששהו בישראל מלפני פרוץ המלחמה. אלה נכללו תחת מדיניות ההגנה הקבוצתית, אך לא זכו לאף מענה או סיוע ממשלתי.

    המענה הממשלתי המצומצם בסיוע לפליטים האוקראינים יצר חלל, אותו נדרשו למלא גופים ועמותות פרטיות. בנוסף, מערימה המדינה אינספור קשיים בירוקרטיים על חיי הפליטים. חברי קהילת הפליטים האוקראינים לא זכו באשרות עבודה, ואינם יכולים לעבוד לפרנסתם בצורה חוקית. רק בסוף חודש מאי הודיעה שרת הפנים כי משרדה ינקוט במדיניות אי-אכיפה במנוגע לאיסור ההעסקה שלהם. אולם, זאת רק בייחס לאוקראינים שנכנסו לישראל לאחר פרוץ המלחמה. במקום להעניק אשרות עבודה, בוחר משרד הפנים להעלים עין מהסוגייה, ולהשאיר את הפליטים האוקראינים חשופים לניצול.

הכרה בפליטות אינה זכות יתר – היא חובה מוסרית

    פליטי אוקראינה (אלה שהגיעו לישראל לאחר פרוץ המלחמה) זכו לקבלת פנים שונה מהפליטים האריתראים והסודנים. בשונה מהם, הפליטים האוקראינים לא זכו ב”כרטיס לכיוון אחד” לגינת לוינסקי, אלא לקבלת פנים ציבורית חמה, לטיפול ממשלתי מהיר ולסיקור תקשורתי רחב ואוהד. עם זאת, המענה הממשלתי ניתן להם על רקע לחץ ציבורי והתעניינות תקשורתית, ולא עוגן בחוק או בנוהל מסודר וקבוע. השירותים המובטחים לאזרחים האוקראינים, כמו גם משך שהייתם בישראל, תלויים בלחץ הציבורי, בעניין מצד התקשורת וברצונה הטוב של הממשלה.

    המצב הנוכחי אינו יכול להימשך. חיי הפליטים אינם הפקר. מדינת ישראל איננה יכולה להמשיך להתייחס לחיי אדם באדישות נפשעת, ולמרר את חייהם של הפליטים כדי לאלץ אותם לעזוב את המדינה. ביום הפליט הבינלאומי, יש לקרוא בצורה ברורה – הגיע הזמן שמדינת ישראל תפסיק להתעלל בפליטים החיים בתחומיה, תחל לבדוק את בקשות המקלט שלהם בתוך זמן סביר ובהתאם לפרקטיקות בינלאומיות מקובלות ותעניק סוף-סוף מעמד פליט לאלה שנאלצו לברוח מבתיהם, עם כל הזכויות הנלוות לכך.

    הגיע הזמן שמדינת ישראל תנסח מדיניות אי-הרחקה מקיפה, הוגנת וברורה. מדיניות זו חייבת לכלול מעטפת ברורה ושקופה של זכויות חברתיות וכלכליות למוגנים מפני הרחקה. חובה לספק לפליטים המוגנים בחוק אשרות עבודה, ביטוח רפואי, שירותים סוציאליים וגישה לחינוך. כפי שכתבה המשוררת וורסאן שייר:  “אף אחת לא בורחת מהבית אלא אם הבית הוא לוע של כריש”. במקום להיות כריש נוסף – הגיע הזמן שמדינת ישראל תושיט יד לפליטים ותהיה חוף מבטחים עבורם.