ב-30 ביולי, ביום חם מהרגיל לעונה, נסעה משלחת של קואליציית נשים לשלום מתל-אביב לפגישת סולידריות עם הנשים בכפר אל עראקיב ההרוס שבאזור באר-שבע.

הנשים חיכו לנו בסוכה, הבנויה מקרשים ויריעות פלסטיק ירוק, כאשר שטיחים ויריעות פלסטייק שחור משמשים רצפה. סוכות כאלה, הפזורות בשטח, הן התחליף המיידי לפחונים הרבים ולבתי האבן המעטים, שנהרסו עד היסוד ב-27 ביולי לפנות בוקר, בפשיטה אלימה של “סיירת הבדואים”, שתוגברה במאות רבות של שוטרים כחולים ושוטרי יס”ם.

בעת שחיכינו לקבוצות נוספות של נשים, שעמדו להגיע, יצאתי לסייר בין ההריסות. ערימות-ערימות של פחים חלודים, ברזלים מעוקמים ושברי בטון פזורות בשטח. שום מבנה, אפילו לא דיר של כבשים, לא נשאר על כנו. הדחפור עקר גם את העצים הספורים, וביניהם עצי זית, שתושבי אל-עראקיב גידלו באהבה רבה בתנאים בלתי-אפשריים של יובש והעדר מים זורמים. בערימות נראים גם כלי בית, נעליים, קרעי בגדים ומושב לתינוק ברכב. אבל היו בשטח גם חיים.

באחת הסוכות ישבו כמה נשים בדואיות, צעירות ומבוגרות. תינוק ישן על המחצלת. בפינה ניצבה אישה ליד כיריים של גז ובישלה ארוחת צהריים. בצד – ערימה של מזרנים וכרים ושישיות של בקבוקי מים. אווזים צמאים, מקוריהם פתוחים, מצאו לעצמם צל מתחת לאחת ההריסות.

ואז נגלה לעיני שובך היונים. ניתן היה לנחש, שפעם הוא התנוסס בגאווה, כפי ששובך צריך להיות, על כלונס מעץ. אך גם השובך נפל קורבן למסע ההרס של נציגי הממשלה. הדחפור הפיל את השובך, והיונים, מן הסתם עפו בבהלה. אך משהסתלקו ההורסים, המלווים בשוטרי יס”ם לבושי שחור, שבו היונים לשובך ההרוס בחלקו. ניגשתי לשובך. היונים נותרו במקומן ולא עפו. חלקן היו בתאי השובך, חלקן עמדו בחוץ. וליד השובך המוטל על הארץ, ניצבו שתי שקתות: בשוקת אחת היו מים, ובשנייה – מספוא. ואז הבנתי, שמי שלמרות כל ההרס ותחושת האובדן, היה מסוגל לחשוב על מים ומזון ליונים – הוא בלתי-מנוצח.

ובינתיים נאספו ובאו הנשים והילדים והתכנסו בסוכה הירוקה. הנשים מאל-עראקיב, שבתיהן נהרסו ומטלטליהן נלקחו, החלו לספר את סיפור הלילה המפחיד, כשהן נכנסות זו לדברי זו.

בשעה שתיים לפנות בוקר, סיפרו, נכנסו ליישוב הלא-מוכר רכבי משטרה ומאות שוטרים התפרסו בין הפחונים והבתים. חשבנו, אמרה אחת מהן, שהשוטרים לא יגעו בילדים הישנים, ולכן לא הערנו אותם. אך השוטר דרש ממני בתוקף להעיר את הילדים ולהוציא אותם החוצה. וכך, בכוח, דחפו אותנו החוצה, הושיבו אותנו עם הילדים במקום חשוף. הנשים דיברו בהערכה רבה על הצעירות והצעירים היהודים, שבאו לכפר בלילה, ואשר יחד עם תושבי הכפר התעמתו עם השוטרים וניסו למנוע את ההרס.

המשפחות באל עראקיב נימנות עם שני שבטים – עם שבט אל-עוקבי ועם משפחת אבו מדארם משבט א-טורי. הכפר, שהיה קיים לפני קום המדינה, פונה בהוראת השלטונות ב-1948, בתואנה שהשטח נחוץ לצורכי צבא. בין המשפחות שסולקו היו שעברו לירדן ומצרים. לאלה שבחרו להישאר בנגב, הציעה הממשלה פיצויים, בתנאי שיוותרו על אדמותיהם. אלה שסירבו לקבל פיצויים, שבו לאדמותיהם ומנהלים משפט לגבי בעלותם על הקרקע. אך בעוד המשפט מתנהל, הורו השלטונות להרוס את הכפר מן היסוד.

הדוברות, כמו כל ייתר בני הכפר הקטן, לא הותירו ספק, כי אין להן שום כוונה להתפנות מהשטח, וכי הן יקימו מחדש את בתיהן ויגדלו בהם את ילדיהן. הן ציינו בגאווה, כי הממשלה התנכלה לאל עראקיב משום שידעה, כי “אנחנו הכי חזקים, ורצתה באמצעות הפינוי שלנו להראות ל-70 אלף הבדואים, החיים בפזורה בנגב, שלא כדאי להתנגד למדיניות הנישול של הממשלה”.

כל הנשים, שהשתתפו במפגש, הצטרפו להפגנה הגדולה, שנערכה בצהרי היום ליד הכביש הסמוך. גברים נשאו נאומים מול התכנסות הגברים. הנשים הפגינו לחוד, כשהן נושאות כרזות, עליהן נכתב: “לא להרוס, כן לבנות!”. ממול עמדו שוטרי יס”ם בתלבושתם השחורה ולראשיהם קסדות, וגם שוטרים כחולים. אך הפעם הורו להם לא להתערב.