ביום שני האחרון השתתפתי במפגש שיזמה התאחדות התעשיינים עם ראשי הרשימות המתמודדות בבחירות לכנסת ה-22. דווקא אחרי הביקור אצל התעשיינים, ארגון המעסיקים הגדול בישראל, חשוב לדון בעשר שאלות יסוד בתחום קידום מעמדם של העובדות והעובדים, בייחוד הערביות והערבים, במשק הישראלי.

    השכר הנמוך: האוכלוסייה הערבית היא אוכלוסייה עובדת. במילים אחרות, רוב-רובם של משקי הבית בחברה הערבית מתקיימים מהכנסות מעבודה, ולפעמים מהכנסותיהם של כמה בני משפחה. העובד הערבי מועסק במשך שעות רבות יותר מהממוצע בישראל (הגבוה ממילא), ואף מבזבז שעות רבות מדי יום מהיציאה לביתו ועד להגעתו למקום העבודה.

    בהיעדר מקומות עבודה ואזורי תעשייה סמוך ליישובים הערביים, נאלץ העובד הערבי “לבלות” מדי יום בין שלוש לארבע שעות בכבישים, וליתר דיוק בפקקים.

    העובדים הערבים מועסקים ברובם בענפי התעשייה והבניין ומיעוטם בשירותים. זו תמונת ראי לענפי התעסוקה של העובדים היהודים, שרובם מועסקים במגזר השירותים ורק מיעוטם בתעשייה ובבניין. השכר ברוב המקצועות בענפי התעשייה והבניין נמוך יחסית. גם שכר המינימום הנהוג בישראל (רוב משתכרי שכר המינימום הם ערבים!) הוא נמוך למדי. לפי דו”ח העוני של הביטוח הלאומי, 47% מהמשפחות הערביות חיו ב-2017 בעוני.

    מחסום האפליה ואתגר השילוב: רבות נכתב ונאמר על האפליה הממסדית הקיימת במדינת ישראל, שאחד מביטוייה האחרונים הוא “חוק הלאום” הנודע לשמצה. אך למרות האפליה הממסדית הקיימת, לה שותפים מעסיקים רבים, גם ציבוריים, ניכרת תופעה מתעצמת והולכת: שילובם של עובדים ערבים במקומות העבודה בערים היהודיות ובערים המעורבות, ולא מדובר רק בענף הבניין.

    במקרים רבים, הרופא בבית החולים הוא ערבי, האחות במרפאה היא ערבייה, מנהל החשבונות הוא ערבי, הרוקח הוא ערבי ואף מוכרת הספרים היא ערבייה. יש לעודד העסקה של עובדים ערבים בכל התפקידים ובכל הרמות והדרגות. בראש ובראשונה יש לקדם זאת אצל המעסיק הציבורי. 

    שאלת ההכשרה: על מנת לקדם את רמת השכר, את ההתקדמות המקצועית ואף את המוביליות החברתית, נדרשות הכשרה והשכלה. המדינה חיסלה או הפריטה את מנגנוני ההכשרה המקצועית, שבעבר כמעט שלא שירתו את החברה הערבית. מדובר לא רק בעובדים צעירים בתחילת דרכם התעסוקתית: למשל, עובד בניין בן 47 שעלה לפיגומים בגיל 17 זקוק אף הוא להסבה מקצועית ויש להכשירו לכך.

    אבטלת אקדמאים: הרופא הערבי והרוקחת הערבייה הם חלק מגל מתעצם של צעירים ערבים שסיימו את לימודיהם באוניברסיטה. אך אינם מוצאים עבודה, או שהעבודה שמצאו אינה הולמת את כישוריהם. מהנדס ערבי מתפרנס כמורה, ואילו בוגרת מוסד להכשרת מורים כלל אינה מוצאת עבודה.

    מרכז ופריפריה: האוכלוסייה הערבית היא ברובה “פריפריאלית”  ומתגוררת   בגליל  ובנגב.  היא   נהנית  מפחות שירותים והנגישות שלה לשירותי בריאות, חינוך והשכלה ולסיוע בדיור היא נמוכה במיוחד. אוכלוסיות הפריפריות (יהודים וערבים כאחד) נותרו במעמד שואבי המים וחוטבי העצים של ערי המרכז.

    אפליית נשים: העובדת הערבייה סובלת מאפליה משולשת: בגלל הלאום שלה, בגלל המגדר שלה ובגלל מקום מגוריה. לשינוי מצבה יתרמו השכלה יחד עם נגישות למקומות עבודה ביישוב או בסמיכות ליישוב, כמו גם מסגרות הולמות לילדיה בגיל הרך ובתי ספר שבהם מתקיים יום לימודים ארוך. 

    תאונות עבודה: נכון לסוף אוגוסט, נהרו מאז תחילת השנה 56 עובדים בתאונות עבודה – רובם בענף הבניין. כמעט שני עובדים נהרגו מדי שבוע; עובד אחד מדי שלושה ימי עבודה.

    ההרוגים ברובם הם ערבים ומספרם גדל מדי שנה. מקרי המוות בתאונות ברובם הם תולדה לא של טעות, אלא של מדיניות המזניחה את חיי העובדים ובטיחותם. זו מדיניות מאחוריה עומדים הממשלה ומעסיקים תאבי בצע בלתי-אחראים המרוויחים על חשבון סיכום חיי העובדים. זה חייב להיפסק.

    אבטלה בקרב צעירים: מדברי בכירים באוצר, אפשר להירגע: במדינת ישראל קיימת תעסוקה “כמעט מלאה”, ושיעור האבטלה הוא פחות מ-4 אחוזים מכוח העבודה.

    אבל כאשר בוחנים את הנתונים מקרוב, בולטים הפערים. באום אל-פחם, ברהט או בנצרת, האבטלה גבוהה הרבה יותר מהממוצע הארצי ומגיעה ל-20% בקרב צעירים. היעדר תעסוקה, בייחוד בקרב צעירים, הוא הקרקע עליה צומחים פשע ואלימות.

    אתגרי ההיי-טק והאוכלוסייה הערבית: כ-300 אלף עובדים בישראל מועסקים בהיי-טק והענף זקוק בדחיפות ל-15 אלף עובדים נוספים – כך פורסם לאחרונה בעיתונות הכלכלית.

    כמה מתוך אותם מאות אלפי עובדים הם ערבים? רק אחוזים ספורים. אבל כמה מהנדסים, הנדסאים ומתכנתים ערבים מחפשים עבודה? אלפים! את התשובה למחסור בעובדי היי-טק חיוני לחפש בנצרת, באום אל-פחם או ברהט, ולא בקייב או במומבאי. 

    עסקים בינוניים וקטנים וקואופרטיבים: דרך חשובה להילחם באבטלה היא – לחזק את מגזר העסקים הקטנים והבינוניים בבעלות ערבית. מחסור חמור באשראי והיעדר נגישות לשווקים, כולל לייצוא, הם בין הסיבות שבגינן עסקים קטנים ובינוניים בחברה הערבית אינם מתפתחים ואינם קולטים עובדים נוספים.

    על הרשויות לעודד הקמת קואופרטיבים ועסקים בבעלות שיתופית בתחומי השיווק, החינוך, התחבורה, הייצור והבנייה כאמצעי לעידוד תעסוקה ולמיצוי הפוטנציאל הקיים בקרב העובדות והעובדים הערבים.

    נעשה כל שביכולתנו כדי למצוא פתרונות לבעיות אלה. אבל לא הכל תלוי בחקיקה או בשתדלנות במסדרונות השלטון. התגייסות החברה האזרחית כולה – היא המפתח לפתרון.

איימן עודה

המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של “זו הדרך”