יותר מ-200 אלף איש צפו בטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי הישראלי-פלסטיני, שהתקיים זו השנה ה-16 ברציפות, ביוזמת תנועת לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. השנה, לאור הנחיות הקורונה, הטקס התקיים זו השנה השנייה במתכונת מקוונת וללא קהל.

הנואם המרכזי השנה בטקס היה מובראכ עווד, פסיכולוג ופעיל פוליטי פלסטיני-אמריקאי. עווד מקדם את רעיון ההתנגדות הבלתי אלימה לכיבוש הישראלית בשטחים. אביו נהרג בשנת 1948 ועווד נאלץ לעזוב את ביתו בתום המלחמה; המשפחה עברה לגור בעיר העתיקה. בשנת 1970 נסע לארצות הברית, עשה שם דוקטורט ופרסם את ספרו בשם “התנגדות בלתי אלימה – אסטרטגיה עבור השטחים הכבושים”. תושבותו של עווד נשללה בשל שהותו הארוכה בחוץ לארץ. לאחר שחזר בשנת 1987, לא אושרה המשך שהייתו ולמעשה גורש ממולדתו. עווד עתר לבג”ץ נגד שלילת התושבות הישראלית, אך שופט בית המשפט העליון אהרון ברק אישר ביוני 1988 למשרד הפנים לגרש אותו.

ראשונת הדוברים היתה תמר פייקס, אמנית פלסטית, ששכלה את אביה במלחמת ששת היום. אביה נהרג על ידי חייל ליגיון ירדני בירושלים. בנאומה אמרה פייקס “אנחנו הולכים ומסתבכים וטובעים במעגל של אלימות וכאב ופחד. חלקנו לא יכולים לראות שיש דרך לצאת ממעגל הדמים. אני מאמינה שאפשר: דרך הכרה הדדית, דרך התבוננות מעמיקה בגובה העיניים, דרך מתן שוויון זכויות מלא. אנחנו לא עליונים ולא צודקים יותר. וככל שאנחנו מאמצים דווקא את הפחד ולא את השוויון, אנחנו מגיבים באלימות, ומיום ליום אנחנו נהיים אטומים ורעים יותר, והרוע שלנו מקרין פנימה והחוצה”.

אחריה נאמה ליילא אל-שייח’, בת 43, מהכפר בתיר בשטחים הפלסטינים הכבושים. אל-שייח’ שכלה את בנה קוסיי לפני 19 שנים.  באמצע הלילה התעוררה לקול נשימותיו המואצות שסבל מחנק ומקוצר נשימה בעקבות שאיפת גז מדמיע שהצבא הישראלי השליך באותו לילה, לחצר הביתו. אל-שייח ניסתה לקחת אותו לבית החולים, אך הג’יפ הצבאי לא איפשר לה לעבור, וקוסיי מת בידיה.

עוד בנושא:

https://zoha.org.il/102225