בתחילת אפריל נפתח לראשונה “מתחם בדיקות הקורונה לזרים”, שהוקם בדרום תל אביב כדי להנגיש בדיקות בחינם לאוכלוסיית חסרי המעמד בישראל. שווה להתעכב על המונח הזה: “מתחם בדיקות קורונה לזרים”. המגיפה, בניגוד אלינו, אינה מבחינה בין סוגים שונים של תעודות זהות. היא שרירותית ולכן שוויונית. והיא מזכירה לנו שסוגיות של מעמד חוקי הן הבחנות מדומיינות, בעוד שבני אדם – ממש לא.

במשך למעלה מעשור חיים מבקשי מקלט בישראל ללא מעמד מוסדר. ככאלה, הם אינם זכאים לשירותי בריאות ממלכתיים, לדמי אבטלה או לקצבאות אחרות, כמו גם לרוב שירותי הרווחה. במשך שנים מעדיפה הממשלה להשאיר את הכאוס כמות שהוא. להדיר, להפריד ולהפלות, במקום להסדיר, להכיל ולהשוות.

המדינה שולחת את מבקשי המקלט לקושש שירותי בריאות במרפאות ייעודיות-נפרדות, שאין להן משאבים לסיפוק כל צורכיהם הרפואיים. רק מי מבניהם שעובד באופן מסודר וזכה במעסיק הגון – זכאי לביטוח בריאות פרטי מצומצם דרך מקום העבודה.

אם אין למבקש מקלט עבודה, או אם נניח פוטר ולא מצא עבודה – הוא אינו מבוטח, ויכול לקוות לקבל טיפול בבית החולים רק במקרים דחופים ואקוטיים. כך נאלצים מבקשי מקלט רבים לחכות להחמרה במצבם כדי לקבל טיפול בחדרי המיון, במקום לקבל טיפול מונע ושוטף בקהילה.

מנגנון זהה מופעל גם בתחום הרווחה – רק המקרים האקוטיים ביותר מקבלים מענה. לצורך העניין, אם מבקשת מקלט מתלוננת שהיא סובלת מאלימות במשפחה, הרי רק במידה שקיים חשש אמיתי ודחוף לחייה היא תוכל לזכות בהשמה במקלט לנשים מוכות. מבקשת מקלט הסובלת מאלימות “בשגרה” (במרכאות כפולות ומכופלות) לא תזכה בטיפול.

ואז הופיעה הקורונה. בהתאם להיגיון הגזעני והמעמדי של הממסד, החליטו קובעי המדיניות שגם מתחמי בדיקות הקורונה יפעלו בהפרדה – אחד לאזרחים בעלי הזכויות, ואחר לחסרי המעמד ומשוללי הזכויות.

 אך למגיפה כללים משלה, וכשהיא פוגעת בחסרי המעמד היא עלולה לפגוע גם בבעלי המעמד. בלית ברירה, כמו שהתבטאו חברי המל”ל, הובן שצריך למצוא דרך להסדיר ניטור ומעקבים ומתחמי בידוד גם לחולים המאומתים בקרב אלה שאינם רשומים בקופת חולים.

נדרשו ארבעה גופים שונים (משרד הבריאות, חברת ביקור רופא, חברת טרם ופיקוד העורף), כדי לייצר מנגנון המאפשר לאדם חסר ביטוח בריאות להיבדק במתחם קורונה ובמידת הצורך לקבל את הטיפול הנדרש.

משרד הבריאות נאלץ לבצע שמיניות באוויר כדי לכפר על שנים של הזנחה, התעלמות והדרה; כדי למצוא אד-הוק שירותי תרגום, להנגיש את ההנחיות לקהילות ולהסדיר מנגנוני טיפול בחולים. ההזנחה נמשכת גם בתחומים אחרים. העובדה שמבקשי מקלט מעולם לא הוכללו במבוטחי ביטוח לאומי – המשרת רק תושבים – מונעת מהם קבלה של קצבאות (או מענקים של 750 שקל). המשבר הרוחבי בענפי המסעדנות והמלונאות הוביל לפי ההערכות ל-50% אבטלה בקרב מבקשי מקלט. ובלי חל”ת, דמי אבטלה ופיצויי פיטורים – היעדר עבודה ומקור פרנסה מוביל להיעדר ביטחון תזונתי ולהיעדר קורת גג.

מבקשות מקלט נפגעות אלימות במשפחה מוצאות עצמן בתקופת הקורונה בהדרה כפולה ומשולשת וללא מענים בלשכות הרווחה. הדירות הצפופות ותנאי המחיה הקשים של מבקשי מקלט מעלים את התחלואה ואת הצורך בבידוד חוץ-ביתי במלוניות. ארגוני זכויות האדם מצדם מתמודדים עם אינפלציה של פונים במצוקה, ונאלצים לחפות על מדיניות ההדרה פי כמה מאשר בשגרה. המגיפה אולי עיוורת למעמד, אבל המדיניות קובעת אלה חיים שווים יותר ואלה פחות. את הדוגמא המובהקת ביותר לכך ניתן לראות בשיעורי התמותה בארצות הברית – הגבוהים הרבה יותר אצל לא לבנים. כך מתורגם המונח הערטילאי “מעמד” למונחים מוחשיים מאוד של מצוקה, תחלואה, עוני וחוסר אונים.

המגיפה היא אולי גזירת הגורל או הטבע, אך ההתמודדות של המערכות מולה היא מעשה ידי אדם. הדיונים הפוליטיים הצרים והגזעניים על אודות חוקיותם של אנשים גוזרים עליהם גזר דין בריאותי, כלכלי וחברתי. הם גם מונעים פעם אחר פעם את הפתרון ההכרחי וההומני, וגם, אולי לא מיותר לציין – הזול והפשוט יותר: פתרון של הכלה ושל הכללה במערכות הביטוח הלאומי, הבריאות והרווחה, של זכות אמיתית לשוויון ולחיים בכבוד.

דרור שדות

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון “זו הדרך” הקרוב