במאמר זה אבקש להביט אחורה, ולבחון את השפעתה האובייקטיבית של המחאה החברתית בקיץ האחרון, עם ובלי קשר לכוונתם של יוזמיה או משתתפיה.

 

האם חל שינוי במדיניות הממשלה?

כבר בשלביה הראשונים של המחאה, ניתן היה לראות שהממשלה מבקשת להשקיט אותה באמצעות היענות לחלק קטן מדרישותיה: הבטחה להקים עוד מעונות סטודנטים, דחייה זמנית של העלייה במס על הדלק, וכיוצא באלה.

ואף על פי כן, לא חל שינוי משמעותי במדיניות: מיסי הקנייה והמיסים על העובדים לא ירדו, והמיסים על האלפיון העליון לא עלו; חוק הווד”לים המסייע לכרישי הנדל”ן,  עבר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת; בשיאה של המחאה, עלה מחיר החשמל בעשרה אחוזים, והממשלה הכריזה על תכנית להרס המוני של בתים בכפרים ערביים בנגב.

האם ועדת טרכטנברג תוביל לשינוי במדיניות?

ההמלצות הצפויות להיכלל בדו”ח הוועדה, שהודלפו לתקשורת, מעוררות סימני שאלה. מדובר שם בהקפאת ההפחתה במס החברות, ביצירת מדרגות מס חדשות לבעלי ההכנסות הגבוהות ביותר, ובל קיצוץ בתקציב הביטחון לטובת גני ילדים ויום לימודים ארוך בבתי הספר.

המלצות אלה, אם יישארו בדוח הסופי מעידות על ניסיון לשינוי מגמה בשיח הכלכלי-חברתי של הממשלה. אלו צעדים בכיוון הנכון של היענות לדרישות המחאה.

אך הן גם סיבה לאכזבה לא קטנה. חלק עצום מדרישות המוחים לא באות לידי ביטוי במסקנות שפורסמו בתקשורת: לא בנייה של דיור ציבורי ולא פיקוח על שכר הדירה; לא חינוך חינם בבתי הספר היסודיים והתיכוניים, ולא הפחתת שכר הלימוד באוניברסיטאות; לא תוכניות מתאר ליישובים הערביים, ולא הפסקת הריסת הבתים; לא עלייה במס חברות ובמס על רווחי הון, ולא ירידה במע”מ.

בנוסף, מסקנותיה של ועדת טרכטנברג כתובות על הקרח: לאחר שיגיש טרכטנברג את הדו”ח, הוא יועבר לדיון בוועדת השרים שמינה נתניהו, משם לדיון בממשלה, ולבסוף לדיון בכנסת. ברור, כי בכל שלב ינסו הטייקונים, האוצר ונתניהו להשמיט חלק מההמלצות, עד שגם מהמעט שהיה לא יישאר דבר.

איזה שינוי חל בשיח של המערכת הפוליטית?

בניגוד למדיניות הממשלה, בשיח הפוליטי בישראל דווקא חל שינוי מרחיק לכת. הכנסת המכהנת, שהיא הימנית ביותר בתולדות המדינה, נאלצת להסתגל למצב חדש: במקום שהאהדה הציבורית והתקשורתית תהיה נתונה לפוליטיקאי המסית נגד הציבור הערבי ומשמיץ את פעילי זכויות האדם, היא נתונה היום למי שנחשב אוהד לצדק החברתי.

דוגמא לכך אפשר למצוא בסיקור התקשורתי של חברי מפלגת השלטון: לפני המחאה, הפוליטיקאי המסוקר ביותר בליכוד היה זאב אלקין, יוזם החוק האוסר חרם על מוצרי ההתנחלויות. אך מרגע שהתחילה המחאה, מי שזכו למירב הסיקור בליכוד היו השר משה כחלון והגברת מירי רגב, פוליטיקאים הנחשבים “חברתיים” (בקנה מידה של הליכוד).

המהפכן אנטוניו גראמשי אמר, כי השאלה הפוליטית העיקרית היא “מי יבודד את מי”: הפאשיסטים את השמאל והמיעוטים, או השמאל והמיעוטים את הפאשיסטים?

מסתמן, שגל המחאה הצליח לבודד את הפאשיסטים. מספיק שנשווה בין האהדה הציבורית לה זכה ליברמן, כאשר כינה את ארגוני זכויות האדם “סייעני טרור”, לבין קיתונות הבוז שספג, כאשר כינה את המאהלים “מחאה של סושי ונרגילה”. הגישה הבריונית והלשון המשתלחת נותרו כשהיו, אך השיח הציבורי שהצמיחה המחאה, הותיר אותו מבודד.

איזה שינוי חל בשיח הציבורי?

השיח הציבורי התקדם מרחק שנות אור מאז הוקם האוהל הראשון – הרבה מעבר להתקדמותו של השיח במערכת הפוליטית. עדות לכך ניתן למצוא בסקר של מכון שריד, שפורסם בחדשות ערוץ 2: מניין המנדטים ששווים “הקולות הצפים” עלה מאז תחילת המחאה עד למעלה מארבעים. כלומר, עשרות אחוזים מהישראלים מתלבטים, למי לתת את קולם בעקבות המחאה; הצלחנו לגרום לאנשים לחשוב.

המחאה הצליחה ליצור שינוי תודעתי מרשים בחברה הישראלית. נשווה לנגד עינינו את הסטודנט שהפגין לראשונה בחייו בצעדת המחאה הראשונה, ועד להפגנת המיליון כבר היה לפעיל שטח מנוסה; את האב שבתו גרה במשך חודש באוהל, והם מדברים סביב השולחן על יוקר המחייה; את עובר האורח שעצר, בדרך הביתה, לשמוע הרצאה במאהל על הקשר בין הון לשלטון; את פעילת מאהל המחאה החיפאי במרכז הכרמל, שצעדה לראשונה בחייה  בהפגנה יהודית-ערבית משותפת יחד עם פעילי המאהל משכונת ואדי ניסנאס; את התלמידים והמורים שישבו סביב שולחן בכנס החינוך של תנועת המאהלים, וקיימו דיון על הפרטת החינוך; את מחוסר הדיור, שהצטרף למאהל כי שם היה לו מקום לישון ולאכול, ושם פגש אנשים שרואים במצבו בעיה חברתית ולא רק אישית.

פרשנים שונים מנסים לשכנע אותנו, שכל זה יעלם בעקבות אירועי ספטמבר, לאחר ההצבעה באו”ם על צירוף המדינה הפלסטינית כחברה מלאה באו”ם. אך אותם פרשנים גם הסבירו באריכות, שאחרי התקיפה האחרונה של הצבא בעזה צפויה המחאה לדעוך, אך זו דווקא התעקשה להתעצם.

השינוי שהתחולל בקיץ 2011 עיצב את תודעתו של דור שלם. המחאה הזו הייתה מאורע מכונן בהיסטוריה החברתית של ישראל (בדומה, למחאות הפנתרים השחורים או לשביתת יום האדמה הראשונה, בשנות השבעים), ועוד שנים לאחר מכן ינתחו אותו ויסבירו בעזרתו תהליכים והתרחשויות.

זהו הישגה הגדול של מחאת האוהלים: עיצוב תודעה ביקורתית, חברתית ודמוקרטית בקרב דור שלם של צעירים.