מאת דן קופר

בשנתיים האחרונות מתנהל מאבק עיקש למען מתן מעמד חוקי למשפחות מהגרי העבודה בישראל. מערכה זו מתקיימת מול ניסיונותיה החוזרים והנשנים של ממשלת נתניהו, ובעיקר של שר הפנים אלי ישי, להביא לגירוש מספר רב ככל הניתן של משפחות מהגרי עבודה, וכן לגירוש מאות מילדיהן, אשר נולדו בישראל.

יש לציין, כי מדובר באותו אלי ישי, אשר בתקופת כהונתו כשר התעשייה, המסחר והתעסוקה, נחשב ל-“שיאן” בתחום ייבוא העובדים הזרים. גם כיום, כמות אשרות העבודה לעובדים זרים מרקיעה שחקים.

החלטת ממשלה הגדירה קריטריונים קשוחים למתן מעמד חוקי בישראל לילדי מהגרי עבודה: רק ילדים מגיל 6 ומעלה, הרשומים במערכת החינוך ושוהים בישראל חמש שנים לפחות, עשויים לזכות במעמד חוקי. החלטה זו שוללת את זכותם של מאות ילדים אחרים להמשיך ולחיות בארץ, ומעמידה אותם בצל סכנת גירוש.

כך מתבצע גירוש הילדים
את אכיפת החלטת הממשלה מבצעת יחידת “עוז” – היחידה המבצעית של רשות האוכלוסין, שהחליפה את משטרת ההגירה הידועה לשמצה, אך נחשפה כברוטאלית לא פחות ממנה: ציקי סלע, מי שעמד בראש יחידת “עוז” לאחר שזו הוקמה, זכור כמי שפנה למהגרי העבודה דרך התקשורת, ואמר: “אם לא תצאו בטוב, אתם תצאו ברע, וזה יהיה מלווה בטראומה לילד ובטראומה לאישה”. סלע אף האשים את ארגוני זכויות האדם בהיותם “אנרכיסטים שרוצים בהשמדת ישראל”.

במרס 2011 נפתח בנתב”ג מתקן כליאה לעובדים זרים ולילדיהם, שם מוחזקות המשפחות עד לחתימת ההורים על הסכמה לגירוש “מרצון”. לשם התאמת מתקן הכליאה לילדים, דאגה רשות האוכלוסין, מתוך אטימות וחוסר מודעות גמור, לקשטו בתמונות של פו הדוב, והבטיחה שי – שקית ממתקים לכל ילד שיגורש.

מרגע פתיחת המתקן, החלו פקחי “עוז” במעצר ילדים, כאשר עיקר התמקדותם הוא בפעוטות בגיל שנתיים ומטה. ככל הנראה, הסיבה לכך שעיקר הנעצרים הם ילדים כה רכים היא, שיחידת “עוז” מעוניינת להימנע מתסבוכות תקשורתיות: ילדים בוגרים יותר ניתן לראיין בתקשורת, יש להם חברים בגן הילדים, וייתכן שהממשלה תגיע לפשרה בעניינם עוד לפני תום מבצע הגירוש.

המעצרים לוו בהתנהלות המזכירה את משטר הכיבוש: תוך כדי מעצר, נלקח הטלפון הנייד מידי המשפחות, ונערך להן שימוע זריז ללא נוכחות עורך דין. לאחר מכן, מופעלים לחצים רבים על ההורים לחתום על “עזיבה מרצון”, מאחר שלא ניתן לגרשם ללא הסכמתם.

כדי לדאוג לגירושם בטרם תוגש עתירה בעניינם, מאיימים הפקחים על האימהות, כי תינוקן יופרד מהן ויועבר לתא מאסר אחר. לחלקן סיפרו, כי לאב “כבר לא אכפת מהן”, ועוד שלל איומים והפחדות, שמטרתם – לשבור את רוחן. בשיטה זו גורשו 26 משפחות עד חודש יולי האחרון.

מדוע הופסקה, ומדוע חודשה, מדיניות הגירוש?
בתקופה האחרונה נראה היה כי הגירוש הופסק. לטענת משרד הפנים, לא חל כל שינוי במדיניות, והפסקת המעצרים היא רק עיכוב, כתוצאה מהעומס הכרוך בגירוש פעילי מטס הסולידריות עם עזה. יחד עם זאת, קשה להתעלם מהתפקיד שמילא הלחץ הציבורי בבלימת מדיניות הגירוש.

בשנה האחרונה היינו עדים להפגנות גדולות בתל-אביב נגד גירוש מהגרי עבודה ופליטים, והושקו קמפיינים, בהם אישי ציבור הודיעו כי יתנדבו להסתיר את הילדים מפני הפקחים. למערכה זו תרמה גם זכייתו באוסקר של הסרט התיעודי “Strangers No More”, העוסק בילדי העובדים הזרים, הלומדים בביה”ס ביאליק-רוגוזין בת”א.

אך בסוף יולי נסתיימה האידיליה, עם מעצרן של ארבע משפחות. מדוע, אם כך, הונהגה שוב מדיניות הגירוש? בחפשנו תשובה לכך, אי אפשר להתעלם מהמציאות החברתית הנוכחית ומהנושאים העומדים על סדר היום.

המאבק למען דיור ציבורי וצדק חברתי, שמנהלת בימים אלו תנועת האוהלים, מאפיל על מאבקים אחרים. באופן אירוני, אחד המאבקים שנפגע מהמאבק החברתי הצודק הזה, הוא המאבק למען זכויות העובדים הזרים, שהם האוכלוסייה המנוצלת ביותר בשוק התעסוקה.

נוצר מצב שבו מקרים של הפרת זכויות אדם נשמטים מסדר היום הציבורי, אל מעבר לעינה הבוחנת של התקשורת – בין אם מדובר בפעוטות המושלכים לתאי מאסר, ובין אם מדובר במקרים של פגיעה בפלסטינים בשטחים.

הגורם היחיד המסוגל להביא לסיקור, ואפילו לסיקור נרחב, של גירוש ילדי העובדים הזרים, הם אנשי המאהלים עצמם, שבהינתן מעמדם הנוכחי, והחשיפה התקשורתית לה הם זוכים, יכולים להעלות כל נושא למודעות הציבורית.

עד אז, עיתונאים מוותרים על פרסום ידיעות בנושא זה, וארגוני זכויות אדם אפילו לא טורחים לארגן הפגנות ומחאות, בידיעה שלא יזכו לסיקור תקשורתי.

ומה חושבים על כך במאהלים? בשבוע שעבר התברר מה גדול חששם של חלק מפעילי המאהלים מפני זיהוי פוליטי “סמולני”, כאשר רבים נמנעו מלעסוק בנושא, בנימוק של “מיקוד במטרה”. כאילו התעמרות בעובדים זרים אינה חלק רלוונטי מהדיון בשוק התעסוקה, כאילו הדרישה מנשים לבחור בין אימהות לבין תעסוקה איננה נושא חברתי, וכאילו גירוש ילדים ממדינתם חמור פחות מפינוי שוכרים.

מחאת הדיור, שחלקים ממנה מתהדרים בהיותה “מאבק משותף של ימנים ושמאלנים”, דוחקת הצידה נושאים שנתפסים כפוגעים בתדמית המאבק. אך ראוי היה שהמוחים יעצרו לרגע, וישאלו את עצמם – מה ביכולתם לעשות, כדי למנוע עיצוב מציאות ציבורית-תקשורתית, אותה מנצל משרד הפנים ליישום מדיניות בזויה ושפלה של גירוש ילדים.