אוטוביוגרפיה של הסופרת, העיתונאית (“דבר” ו”על המשמר”) ופעילת השלום יעל לוטן פורסמה לאחרונה בגרסה דיגיטלית בשפה האנגלית. את הספר, המכיל יותר מ-400 עמודים, ערך בנה יונתן אור-סתיו והוא פורסם תחת הכותרת “השלום טרם הגיע”. המחברת כתבה את הספר כשנה לפני מותה ב-2 בנובמבר 2009 לאחר מחלה קשה.

יעל לוטן נולדה בארץ ב-1935. ב-1953 נסעה לארגנטינה עם הוריה בשליחות משרד החוץ. כעבור שנה עברה ללונדון ללימודים, שם נישאה לבעלה הראשון מוריס סטופי, מהנדס אנגלי ממוצא יהודי. ב-1958 נסעה עם בעלה לג’מייקה – שהייתה אז עדיין מושבה בריטית. לאחר שבע שנים באי נפרדה לוטן מסטופי ועברה לארה”ב, שם נישאה לבעלה השני, הסופר האפרו-אמריקאי לויל הרסטון.  

ב-1970 חזרה לארץ עם שני ילדיה, יונתן ואילנה. מאז, מלבד ארבע שנים נוספות באנגליה בין 1989 ל-1993, המשיכה לכתוב ולתרגם בשתי שפותיה העיקריות, עברית ואנגלית. היא הייתה פעלה במשך שנים רבות למען שלום ישראלי-פלסטיני ואף נשפטה יחד עם ראובן קמינר, לטיף דורי ואליעזר פיילר בגין הפרתו של “חוק המפגשים” שאסר על קשרים בין ישראלים לפלסטינים בעקבות מפגש עם נציגי אש”ף ב-1986.

חברה הקרוב, הסופר והעיתונאי חיים ברעם, אמר עם מותה: “יעל הייתה מסוגלת להסיק מסקנות הגיוניות מתהליכים גלובאליים. כמו כל האנשים שגדלו במשפחות ממסדיות (אני מסיק גם מהניסיון שלי) יעל התקשתה להיפרד מהסנטימנט כלפי הציונות, אבל התגברה על המשוכה הזאת. יושרה האינטלקטואלי גרם לה להבין את הקשר בין הדיכוי הכלל-עולמי תחת ההגמוניה האמריקאית לבין רמיסת זכויות הפלסטינים על ידי ישראל הציונית”.

עוד הוסיף ברעם: “יעל למדה המון גם מהמציאות בארצות הברית עצמה. גם נישואיה השניים למנהיג שחור של עובדי הדואר בניו-יורק, איש איגוד מקצועי בעל הכרה מרקסיסטית שלחם באומץ למען דעותיו גם במציאות הקודרת של ארצות הברית בשנות החמישים, היוו התנסות משמעותית מאוד עבורה. לשמאל הישראלי הביאה יעל רעיונות וזיקה לנעשה בשמאל הבינלאומי, והיא תרמה המון גם בזכות אופקיה הרחבים כסופרת, מבקרת ופמיניסטית. אין תחליף ליעל בשמאל הקטן שלנו, וקשה להתנחם על מותה ללא עת”.

הכרתי את יעל במשך שנים רבות במסגרת המאבק בכיבוש ובעבודה המשותפת בעיתון “דבר”. דבריו של ברעם משקפים היטב את תחושתי ואת האישיות המרשימה שהכרתי. נהוג לומר כי “בתי הקברות מלאים באנשים שלא היה להם תחליף”, וזה לא נכון – יעל לוטן היא אחת מאותן נשים שאין להן מחליף.

אפרים דוידי