“רפובליקת בננות” הוא כינוי גנאי ומונח פוליטי המתאר מדינה שבה משטר כושל ומושחת המאופיין בהיעדר דמוקרטיה, בחוסר יציבות, בפערים מעמדיים קיצוניים, בשחיתות, בשליטת הצבא ובהתערבות ללא מעצורים  של ארה”ב בענייניה הפנימיים. שורשיו ההיסטוריים של הביטוי נעוצים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, תקופה בה השתלט האימפריאליזם האמריקאי על ניהולן ועל כלכלתן של מדינות רבות באמריקה המרכזית.

     “זימונם” השבוע לארה”ב (כלשון ההודעה שמסר הממשל האמריקאי) של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ויו”ר כחול-לבן, ח”כ בני גנץ, נועד לאפשר לנשיא דונלד טראמפ להנחית עליהם הוראות ולהציג בפניהם את תוכניותיו להמשך ההגמוניה של ארצו במזרח-התיכון, הכוללות את הנצחת הכיבוש הישראלי. לכן יש לעדכן את המושגים. מעתה אין לומר (באנגלית, כמובן) על ישראל “היי-טק ניישן” – אומת היי טק; או “סטרטאפ ניישן” – אומת חברות הזנק. מעתה יש לומר: רפובליקת תפוזים. טראמפ  אף ציווה על נתניהו וגנץ: “יש לכם שישה שבועות להתניע את התוכנית” – כפי שמסר גורם אמריקאי לסוכנות הידיעות רויטרס.

     היה זה הנרי קיסינג’ר , מזכיר המדינה של ארה”ב בתקופת ממשל ניקסון (נשיא שהודח מתפקידו בגלל מעשה רמייה) שטבע בשנות ה-70 את האמרה הידועה: “לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים”. גם אמרה זו יש לעדכן בדחיפות: “אין לישראל מדיניות חוץ או מדיניות פנים – יש לישראל אך ורק מדיניות המוכתבת מהבית הלבן”.

     מחזה האבסורד שנתגלה בשבוע האחרון, בו ראש ממשלה שבקרוב יעמוד למשפט בגלל מעשי שחיתות מקבל הוראות מנשיא אמריקאי שנגדו מתנהל הליך הדחה, הוא שיא חדש בתולדות התלות הנמשכת 70 שנה של מדינת ישראל בארה”ב.   

     ההתרפסות בפני ארה”ב ונשיאה, המשותפת לכל המפלגות הציוניות, הגיע לשיא כאשר בני גנץ, שעד תמול-שלשום האשים את טראמפ בהתערבות בבחירות בישראל בעקבות הידיעות שמועד פרסום “עסקת המאה” (ר’ עמודים 3 ו-4 בגיליון זה) קרב, התרצה ואץ-רץ להתייצב בפני פטרונו של נתניהו בוושינגטון. עד כאן חלקו הקומי של המחזה – אך סופו טרגי. ברור לכל שתוכניתו של טראמפ היא מתכון לשפיכות דמים אינסופית במזרח התיכון; ובישראל ובפלסטין בפרט. רצונו של טראמפ לשמור על ההגמוניה באזור יוביל את שני העמים, ואף עמים נוספים, לאסון.

     ומה חושבים אזרחי ישראל על תוכנה של “עסקת המאה”? על פי נתוני הסקר של המכון לחקר הביטחון הלאומי שפורסם השבוע (27.1) ונעשה בקרב הציבור היהודי, 45% מתנגדים לכל סיפוח; 26% בעד סיפוח חד-צדדי של “גושי ההתיישבות”; 14% בעד סיפוח חד-צדדי של כל ההתנחלויות; 7% בעד סיפוח חד-צדדי של כל השטחים הפלסטיניים הכבושים; ו-8% בעד סיפוח כל שטחי C. אשר לפתרון שתי המדינות, 40% מהציבור היהודי סבורים כי פתרון שתי המדינות בר השגה בעתיד הרחוק; 11% סבורים כי הפתרון בר השגה בעתיד הקרוב; ו-34% סבורים כי הפתרון אינו בר השגה. אך כל זה, כמובן, לא מעניין את טראמפ, נתניהו וגנץ. 

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון “זו הדרך” הקרוב