מה המקור של חלוקת התפקידים המגדרית? כיצד צמחה הפטריארכיה? מדוע “המקום הטבעי” של נשים בחברה הקפיטליסטית הוא הבית ולא המפעל? הררי ספרים, כתבות ומאמרים נכתבו על הפטריארכיה, מקורה והשעתוק שלה. יש שמדגישות אידיאולוגיה כזו או אחרת, ואחרות מתמקדות ביחסי הכוח בין גברים לנשים. כפתרון דורשות כמה מההוגות הפמיניסטיות תשלום שכר לנשים עבור עבודת הבית. אך כמרקסיסטיות, עלינו להתחיל בניתוח היסטורי מטריאליסטי. למזלנו, פמיניסטיות מרקסיסטיות כבר ציידו אותנו בניתוח שכזה.

בשנת 2003 טענו ג׳ואנה ברנר ומריה ראמאס כי העלייה של שיטת הניהול המודרני במהלך המהפכה התעשייתית באמצע המאה ה-19 הייתה נקודת מפנה בחלוקת העבודה המגדרית בתוך המשפחה. במאמר זה אסקור בקצרה את טענותיהן.

בקפיטליזם קיים ניגוד אינטרסים מובנה בין עובדים שכירים לבין מעסיקים. המעסיקים חותרים למזער שכר והוצאות ולמקסם רווחים באמצעות ניכוס הערך העודף של עבודת הפועל. העובדים, לעומת זאת, מעוניינים ששכרם יכיל כמה שיותר מתוצר עבודתם ואינם רוצים לחרף את נפשם ובריאותם בשירות האינטרסים של המעסיק. לכן חייב המעסיק למצוא דרכים לכפות את רצונו על העובדים.

במחצית הראשונה של המאה ה-18, כאשר הקפיטליזם כבר החל להתפתח בבריטניה אך לפני המהפכה התעשייתית, אפשרה שיטת הייצור הרווחת מידה מסוימת של אוטונומיה לעובדים מול המעסיקים. הייצור היה מבוסס על מלאכת יד, ולעתים התבצע בבית ולא במפעל. לדוגמא, תופרת שהייתה עובדת בבית קיבלה כמות מסוימת של בד מהמעסיק. המעסיק היה דורש שתתפור מאה חולצות תוך שבוע. אך בתום שבוע, כשהגיע לאסוף את תוצר העבודה, היה מקבל רק שמונים חולצות. מה קרה? ׳הבד לא הספיק׳, הייתה טוענת התופרת. למעשה יכלה התופרת בקלות למכור את עשרים החולצות החסרות בשוק, או לנצל את הבד בדרך אחרת. במילים אחרות, הסכם העבודה היה חלקי ושימר בידי העובדים כוח מסוים מול המעסיק.

כדי להתגבר על קושי זה, פיתחו המעסיקים שיטת ייצור חדשה. הם הוציאו את העובדים מבתיהם ומבתי המלאכה וריכזו אותם תחת עינו הפקוחה של המעביד – במפעל. בכך השיגו המעסיקים שלושה יתרונות עיקריים: א) חיסכון בזמן ובהוצאות; ב) הגברת הפיקוח על העובדים; ג) אפשרות לשלוט בקצב העבודה של הפועלים. היתרון האחרון היה החשוב ביותר, שכן המעסיקים גילו כי דרך חלוקת העבודה במפעל והפעלת לחץ על העובדים הם יכולים להפיק רווח גדול יותר מאותה יחידת זמן. 

כך נוצרה שיטת הניהול המודרנית, שהיא אחד הגורמים לעלייה העצומה בפרודוקטיביות המאפיינת את המהפכה התעשייתית.

הגברת קצב העבודה של עובדי המפעלים לפי עיקרון מקסום הרווחים עלה בבריאותם הפיסית והנפשית של הפועלים. תוחלת החיים הממוצעת באנגליה בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 עמדה על 40 שנה. גברים, נשים וילדים עבדו בשכר נמוך ובתנאים מסכני חיים.

לנשים פועלות היה חיסרון עצום: בזמן היריון או הנקה, העבודה במפעל סיכנה לא רק את בריאותן, אלא גם את הישרדות ילדיהן. אלה בתורם שימשו מעין ״פנסיה״ לפועלים מזדקנים בימים שלפני מערכת הרווחה המודרנית. לכן, היה זה רציונלי מצדן של משפחות פועלים לפתח חלוקת עבודה מגדרית: נשים גידלו ילדים, גברים היו אחראים לפרנסת המשפחה באמצעות עבודה בשכר. לטענת ברנר וראמאס, זה המקור לחלוקת העבודה המגדרית בחברה הקפיטליסטית, שהתבססה מאז כתרבות וכאידיאולוגיה. הפטריארכיה פיתחה חיים משל עצמה.

אולם מאז המאה ה-19 פילסו מאבקי עובדים את הדרך לשינוי מבני בחלוקת העבודה במשפחה. מדיניות רווחה מתקדמת מאפשרת לחלק את עול גידול הילדים בין המשפחה למדינה, וכך מעניקה לנשים אפשרות להשתלב בהיקף רחב יותר בשוק העבודה. לכן, כדי להיאבק באי-השוויון המגדרי עלינו לדרוש הרחבה מידית של השירותים הציבוריים ושל הזכויות במדינת הרווחה, בדרך לשינוי יסודי של יחסי הייצור.

עדן לומרמן