ראשיתו של האחד במאי בשיקאגו, אחד המרכז התעשייתיים הגדולים בארה”ב. ב-1 במאי 1887 הפגינו פועלי שיקאגו למען יום עבודה בן 8 שעות ולמען שיפור תנאי העבודה המחפירים. בצאתם אל הרחובות, פוזרה ההפגנה באלימות בידי המשטרה. אחד המפגינים הסיר את חולצתו, שהאדימה מדם חבריו, והניף אותה כדגל. מאז הפך הדגל האדום לסמל המאבק לזכויות עובדים וצדק חברתי. שנתיים לאחר מכן, ב-1889, החליט הקונגרס הבינלאומי לחידוש האינטרנציונל הסוציאליסטי, שהתכנס בפאריס, לקבוע את ה-1 במאי כיום של הפגנות פועלים בכל הארצות. ב-1 במאי 1890 הפגינו מיליון פועלים בפאריס, ופוזרו בכוח בידי פרשים, כשניסו להגיש את דרישותיהם לפרלמנט. בארץ החלו לציין את האחד במאי בשנת 1906. קבוצה של “פועלי ציון” יצאה לרחובות וקיימה את הפגנת האחד במאי הראשונה. ב-1921 הכריזה ההסתדרות באופן רשמי על האחד במאי, חג הפועלים, כעל יום אותו יש לציין מדי שנה.

מהו סוד כוחו של האחד במאי?
מדוע מיליוני עובדים שבים ומפגינים בכל היבשות באחד במאי? זאת משום שיום זה משלב בתוכו, בכל מקום, את המאבק למען זכויות עובדים, נגד אבטלה, בעד שכר הוגן ושוויון אמיתי. החג מחבר בין המאבקים החברתיים בעולם ומבטא את הסולידריות בין העובדים, את השאיפה לחיות בשלום, ואת הדרישה לשוויון מלא – ללא הבדל דת, גזע ולאום. האחד במאי כרוך בדרישה לפתרון סכסוכים לאומיים בדרכי שלום, ומסמל את שלילת הלאומנות והגזענות – המפלגים בין העובדים ומונעים אחדות מאבק מול המעסיקים ומול בעלי ההון. מיום לידתו, פעלו המעסיקים והממשלות לחבל ברעיונותיו ובסמליו של האחד במאי, וכך גם בישראל. בשנים האחרונות, ההסתדרות חדלה מלהפגין באחד במאי. בכך, מסייעת הנהגת ההסתדרות הנוכחית, בראשות עופר עיני, למאמצם של המעסיקים להחליש את האיגודים המקצועיים, למנוע התארגנות של עובדים, ולבטל את ההסכמים הקיבוציים.

האם זה עדיין רלוונטי?
אנשים שואלים בכנות: האם עדיין יש משמעות לאחד במאי? האם יש צורך באיגודים מקצועיים ובהסתדרות? כדי לשכנע את העובדים כי האחד במאי אינו רלוונטי בישראל, מנסים הממשלה והמעסיקים למכור את הסיפור הנדוש, כאילו נגמר עידן המאבקים, וכעת אנו חיים בתקופה של צמצום פערים ושל שיפור רמת החיים. על כך שהציבור אינו קונה את הסיפור הזה, מעידות ההפגנות ההמוניות למען צדק חברתי, שהתקיימו בקיץ האחרון. ההסתדרות חייבת להיות זו המארגנת את העובדים באיגודים המקצועיים, מגינה על העובדים החלשים שאינם מאורגנים, ומגינה מפני הסכמים אישיים ועבודה קבלנית. ההסתדרות צריכה להתייצב לצד המאבק נגד פיטורים וסגירת מפעלים, נגד אבטלה וניצול עובדים זרים. יחד עם זאת, כאיגוד מקצועי היא חייבת לחנך לערכים חברתיים ומעמדיים, ולתת תשובה בנושאים הבוערים שעל סדר היום הפוליטי של החברה הישראלית, וביניהם – הנצחת הכיבוש או הגשמת השלום, התעשרות של מעטים או רווחה לרבים. על ההסתדרות לחתור לשוויון האישה במעשים, ולא רק במילים, להיאבק נגד אפליית האוכלוסייה הערבית ונגד כפייה דתית. ההסתדרות צריכה להיות מחויבת לעניין השלום, ולבטא את רצון חבריה היהודים והערבים להגיע להסדר שלום צודק בין שני העמים.

סיכום השנה שחלפה מאז האחד במאי האחרון
אין ספק כי האירוע הבולט הוא המחאה החברתית של הקיץ האחרון, בה יצאו מאות אלפי אנשים לרחובות בתביעה לצדק חברתי. חשוב להדגיש, כי הנהגת ההסתדרות, בראשות עופר עיני, לא הביעה תמיכה אמיתית במחאה החברתית. מצערת העובדה, כי במאבקים רבים הייתה הנהגת ההסתדרות זו הבולמת את העובדים, למשל – במאבק העובדים הסוציאליים. בלט במיוחד מאבקם של עובדי “חיפה כימיקלים”, נגד קיפוח עובדי דור ב’, מאבק במהלכו פרשו העובדים מההסתדרות, והצטרפו ל”כוח לעובדים”. דוגמא נוספת לאוזלת ידה של הנהגת ההסתדרות, היא במאבק עובדי הרכבת, אשר נבלם בשל היחס הצייתני לפסיקות בית הדין לעבודה. עובדי הרכבת ניהלו מאבק עיקש נגד ממשלת ההפרטה, אשר פוגעת בעבודה המאורגנת ומסיתה נגד הוועדים הגדולים. הממשלה מעוניינת שנשכח, כי מההסכמים הקיבוציים שמשיגים הוועדים הגדולים, נהנים גם עובדים במקומות עבודה קטנים, ומכאן חשיבותם.

לקראת הבחירות להסתדרות, אין לשכוח כי עיני הפך אותה לבלם ולא למוביל. הוא נתן יד למדיניות ההפרטה, ודגל ב-“שלום בית מעמדי” עם הממשלה ועם המעבידים. עיני עמד מנגד, בעת שהממשלה מכרה את אוצרות הטבע ואת המפעלים הציבוריים לטייקונים.

זאת יש לזכור ולהזכיר כל ימות השנה, ועל אחת כמה וכמה ב-1 במאי 2012. בארצנו, ישנה מסורת ארוכה של ציון האחד במאי. אין שום סיבה להפסיק זאת, להיפך: היום חיוני יותר מתמיד כי העובדים בישראל יעמדו שכם אל שכם בהגנה על זכויותיהם: הזכות לעבוד במסגרת הסכם קיבוצי, לבחור בוועד עובדים, ולנהל מאבקים ושביתות.

ה-1 במאי היה ונשאר יום של מאבק למען זכויות העובדים. זכויות אלו מעולם לא ניתנו לעובדים בשל טוב ליבם של הממשלות ושל המעבידים, אלא הושגו תמיד במאבק ממושך – לצדק חברתי, לשוויון ולשלום.

פורסם בגיליון האחרון של “זו הדרך”
אירועי האחד במאי 2012 ברחבי הארץ