ב-8 במרץ יחול יום האישה הבינלאומי.
לקראתו אני מבקשת לספר את הסיפור שלי על נשים, על דיאלוג חוצה מדינות ולאום ויותר מהכול, על היכולת הייחודית של נשים לקיים דיאלוג כפי שחוויתי לפני כשבע שנים.
את הסיפור שלי על סמינר הדיאלוג בגרמניה חלקתי עד כה עם קרוביי ומכריי.
בעקבות השתתפותי בכנס נשים בגדה השמאלית אני מבקשת לחלוק אותו איתכם.
השמות המופיעים ב”יומן מסע” שונו על מנת לשמור על פרטיות שותפותיי למסע
תודה,
קרן פרידור

יומן מסע שלי
24.10.2002 –17

לעתים החיים לוקחים אותך למקומות חדשים, ועושים זאת מבלי שתשים לב לכך .
כך הגעתי אל סמינר הנשים, בנושא דיאלוג , בסתיו של שנה קשה כל כך, בארץ ובעולם .
שנה של איום, פחד וחרדה קיומית . שנה של חשד, תסכול ואבל .
הסמינר התקיים בבנדורף, גרמניה , במרכז שהוקם אחרי מלחמת העולם השנייה , על ידי נשים.
הדיאלוג היה בין נשים מגרמניה, ישראל, מצרים ופלסטין . נשים חזקות עם לב אוהב .
חלקנו את כאבנו ומצוקותינו ויחד עם זאת ניחמנו ואהבנו . וסלחנו .
למדתי והרגשתי דברים שנראים חשובים לחלוק עם כולם .

יום חמישי , י”א חשון תשס”ג , 17 אוקטובר 2002
השעה: 05:00 לפנות בוקר , הארץ טרם התעוררה . נסיעה רמת גן – שדה תעופה : 15 דקות . שי , בעלי , נוהג , המזוודה מאחורה , לוליטה , הכלבה השחורה והקטנה במושב האחורי . התרגשות , עצוב להיפרד לשבוע . נשיקה וחיבוק לפרידה .
פגישה עם יעל (בת 28)-ביולוגית מחקר מאשקלון .שותים שוקו חם לפני הטיסה ועולים על האוטובוס שמוביל למטוס. עוד לא התעוררנו. פתאום צעקות בכל האוטובוס : ” נהג, נהג, תפתח!!” . לא יודעות מה קרה . לחץ . פאניקה . מסתבר שילדה קטנה נשענה על דלת האוטובוס וידה נתפסה בה . יעל חשבה שיש מחבל. קשה היה לה להירגע – חיים במציאות של חרדה .

טיסה 356 תל אביב – פרנקפורט : 3 שעות ו 40 דקות .
בפרנקפורט מחכים לנו מרטין , מנחה הסמינר ומרוואה (בת 22 )- סטודנטית ערביה-ישראלית לאמנות מטירה . עכשיו כל קבוצת הבנות מישראל יחד .
במפגש הראשון נדרשנו להתחלק לשלשות ולמצוא, כל אחת , מילה שמגדירה לדעתה , את המושג דיאלוג . המלים היו שונות ודומות : הקשבה, פתיחות, אמנות, כבוד, חידוש ועוד.
אסרה , בחורה תורכיה – מוסלמית שלומדת פסיכולוגיה באנגליה , בחרה לצייר בחור ובחורה מתמסרים בכדור. דיאלוג, לדעתה, חייב להיות דו צדדי : נתינה והקשבה .
לאחר מכן רקדנו במעגל לצלילי מוסיקה נעימה, וסעדנו את ארוחת הערב הראשונה ביחד .

מעט לפני כן הגיעו שלושת הנשים מבנסויף, מצרים : אנה (בת 24)- עוסקת בתיירות ,
מריה (בת 23) – סטודנטית, והאחות פטרישיה ( בת 40 )- מנהלת בית ספר בן 500 תלמידים . שלושתן נוצריות דתיות מהכת הקופטית .
מצאנו לנכון לגשת ולומר ברוכים הבאים . היה מעט מביך , אבל לא הרבה יותר מכל הכרות עם אדם חדש .
אחד המשפטים הראשונים של מריה ממצרים היה :
” את יודעת שכל הערבים במדינתי שונאים אתכם ? ” .
לא ידענו מה לענות . מה, לעזאזל, אני אמורה לעשות עם האינפורמציה הזאת ?
מריה הבחינה בתגובתנו והוסיפה : ” אני רק מספרת מה אני שומעת סביבי ” .
אני כועסת ומתוסכלת. אין לי הרבה לעשות עם התסכול הזה .

ויהי ערב ויהי בוקר היום הראשון .

יום שישי , י”ב חשון תשס”ג , 18 אוקטובר 2002

ארוחת הבוקר הייתה טעונה ועייפה, חדר האוכל הזכיר לי חדר אוכל בקיבוץ .
הסדנה הראשונה נקראה : ” LEFT HAND COLLAM” . “העמודה השמאלית” .
נתבקשנו להיזכר בדיאלוג לא מוצלח שחווינו, לרשום אותו בצד הימני של הדף ואילו בצד השמאלי, לכתוב מה חשבנו והרגשנו .
בחרתי לשחזר את הדיאלוג מליל אמש. לא נדרש ממני מאמץ להיזכר , המילים הדהדו בראשי .
כשהרמתי את עיני למצוא בת זוג לעבודה, הן נתקלו באנה המחייכת ( הבחורה השנייה ממצרים) . יעל הבינה לפני מה אני הולכת ואחלה לי בהצלחה..
אנה התחילה . היא סיפרה על דיאלוג לא מוצלח במקום עבודתה עם מנהל חדש . כשהגיע תורי לספר מאד התרגשתי וחששתי . לשמחתי כשאנה שמעה מה כתבתי , היא חייכה בעצב ולבסוף תיקנה שזה לא מדויק . לא כל הערבים שונאים אותי …
היה משחרר לעבוד עם אנה , השיחה גלשה לשיחות על אלוהים, אהבה וזוגיות . שמחתי לשמוע כי היא מאמינה שאלוהים = אהבה .
הבטחנו להיפגש בשארם א-שייך , אנה ובעלה – מגיד , מדריך תיירים בשארם ושי – בעלי ואני .

ידענו שהבנות מבית לחם צריכות להגיע , כל כך חיכיתי לפגוש אותן, כל כך חששתי מהמפגש. כל כך התרגשתי לקראתן .
באמצע ארוחת הצהריים נכנסו שלוש בנות לחדר האוכל, יעל ואני היינו בטוחות שהגיעו עוד ישראליות . אלה היו : איימי, מנדי ושירין – פלסטיניות נוצריות מבית לחם .
מיד קמנו לקראתן, לברך לשלום והפעם קיבלנו רק חיוכים . וגם קריצה, מאיימי . כל כך רציתי לחבק אותן .
הן לא הגיעו דרך שדה התעופה בלוד :
מרחק נסיעה 40 דקות ברכב מבית לחם
טיסה תל אביב-פרנקפורט – 3 שעות ו 40 דקות .
הן הגיעו דרך אמאן , ירדן
מרחק נסיעה 4 שעות ברכב מבית לחם
3 שעות לחכות בגבול ישראל – ירדן
טיסה אמאן-איסטנבול כשעתיים
טיסה איסטנבול – פרנקפורט 4 שעות .
בלי המזוודות . הן לא הספיקו לאסוף אותן בין הטיסות .

הצענו להן בגדים , מגבות , מסיר איפור לעיניים וכל מה שבחורה צריכה לפני שינה .
השתוקקתי לרגע לבד עם איימי . הבנתי שהיא מעשנת . הצעתי סיגריה . היא אמרה שהיא לא מעשנת. אחר כך, בשקט, רמזה והבנתי שכן . יצאנו מחדר האוכל, למקום צדדי, הדלקתי לה ולי סיגריה ואחרי שני משפטים מנומסים ושתיקה קצרה איימי אמרה :
” We have to have peace !” . חייכתי מבפנים ומבחוץ . סיר הלחץ השתחרר .

מאוחר יותר חילקו אותנו לשתי קבוצות ודיברנו על מהו דיאלוג לא מוצלח. מצאתי לנכון לומר להן שהן חייבות לזכור שבמקרה שלנו האופציה לדיאלוג לא קיימת . איימי ואני לא היינו נפגשות כלל לולא הסמינר. לא כי אנחנו לא רוצות , כי לא מרשים לנו .
הדיון עבר לנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני . אחת הנשים מגרמניה אמרה שהיא מקווה שבסוף השבוע איימי ואני נהפוך להיות חברות . שתינו אמרנו : “WE ARE ! ” .
כל כך התרגשתי . אני כל כך מקווה שנמצא פרויקט משותף . משהו שיוכל לעשות טוב . אינשאללה .

ארוחת הערב הייתה חגיגית, לכבוד שבת . סעדנו כולן בחדר אחד, לא בחדר האוכל .
השולחן היה ערוך במפה לבנה ומפיות צהובות .
רבקה, ישראלית שעזבה לגרמניה לפני 20 שנה ניהלה את טקס יום השישי .
יעל סיפרה על המשפחתיות ששבת מסמלת עבורה. יום בו כל המשפחה מתכנסת ומשוחחת .
אני סיפרתי על שבת בביתי כילדה : יום בו הבית נקי, יום בו אמי מדליקה נרות שבת, ואני כילדה רוצה גם כן כבר ללבוש מטפחת בהדלקת נרות – להיות נשואה . על הדלקת הנרות שלי היום, בביתי שלי, על תפילותיי לשלום .
וגם על תאוריית השבת המשיחית : אם אלף שנים לפי הספירה היהודית שווים יום אחד, כשיגיע המשיח , הוא יגיע עם כניסת השבת , כלומר בערב היום השישי .
עבורי הגעת המשיח, אומרת שאלוהים יוכל לנוח: כל אדם ימצא את המשיח שבתוכו ולא ילחם עם שכנו ואף אחד לא יזעק השמיימה ואלוהים ינוח .
כשהדלקתי את נרות השבת שלי הזמנתי את כל הבנות לבקש את אשר על לבן . מי ייתן ויתגשמו כל משאלותיהן .
אמא שלי אומרת שהמקומות הקדושים הם כאלה לא בגלל המבנים, אלא בשל אנרגיות התפילות הרבות שמתקיימות שם, אם כך, אז החדר שסעדנו בו הפך לכמה שניות לקדוש . כך זה הרגיש .

אולי יום אחד מאות אלפים של אנשים יגיעו למדבר, יאחזו ידיים וישאו תפילה לשלום ויהפכהו לקדוש . ויוכלו להביא שלום . אמן .

בלילה , כדי להשתחרר מעט, יצאנו כל הבנות הצעירות לפאב סמוך כדי לשתות בירה ויין, להכיר ולצחוק. שני מושגים חדשים התווספו לחבורה שנוצרה: “עמו” – דוד בערבית, האיש שעובד בפאב, כך איימי קראה לו ואנחנו אחריה, ו”שתהיי בריאה” – כינויי חיבה למריה , מקורו בביטוי של סבתא שלי : היא אומרת שגם אם מישהו עושה לה משהו לא טוב, אסור לשנוא, המקסימום שהיא יכולה זה לאחל לו : שיהיה בריא. אז מהיום זה השם של מריה – “שתהיי בריאה” . היה מצחיק לשמוע את הבנות האחרות מבטאות את זה .
בסוף הערב, הבנות מבית לחם, הורידו איפור בחדר שלי ושל יעל ואמרו שהמטליות של ג’ונסון עדיפות על המסיר של לוראל וצמר גפן .
אני מצפה למחר .

ויהי ערב ויהי בוקר היום השני .

יום שבת , י”ג חשון תשס”ג , 19 אוקטובר 2002

השבת התחילה בצורה מעט טרחנית . רבקה סיפרה , באריכות מדיי לטעמי , על עזיבתה את ישראל לגרמניה , בהקשר של פרשת השבוע : ” לך לך ” .
אני חשבתי לעצמי, למה אחרי כל כך הרבה שנים של רדיפה ומאבק, של סבי ז”ל ועוד רבים שכמותו, רבים מחבריי ואפילו שי ואני, חשים שאנחנו בשלב של “לך לך ” ?
לאן אנחנו צריכים ללכת ? הלא זאת הארץ המובטחת , לא ?
עבורה סבי נלחם וישב בכלא 3 שנים. עבור ארץ מובטחת זו, סבו של שי – יעקב, ברח מפולין ונסע ללוב להביא עולים יהודים גולים .
40 שנה אחר כך סבי המליץ לי ולבעלי לעזוב את ישראל ולהקים את משפחתנו במקום אחר כי הארץ נכשלה . כל כך מהר ?
לפני יומיים היינו במסיבת פרידה לכפיר, חבר קרוב שעזב לאוסטרליה . כפיר הצטרף לרבים מחבריו שכבר גרים שם. אנחנו הבאים בתור ?

סבא יקר שלי , כשנלחמת , האמנת שאתה עושה זאת עבור עתיד טוב לילדייך ונכדיך, והם חרדים כל כך בארצם , לא מרגישים בטוחים להמשיך את המשפחה, כי ילדים רבים כל כך מתים סביבנו .

לאחר טקס בוקר יום השבת , נערך דיון קבוצתי , שמהר מאד פנה לסכסוך הישראלי-פלסטיני . נושא זכות השיבה עלה ועלתה השאלה האם בכלל, לפלסטינים שיחזרו לביתם שנלקח, יהיה טוב ?
סיפרתי לכולם כיצד אני מבינה את זכות השיבה :
כשהכרתי את שי , גרנו בקראוון – מיקום מצוין : שכונת המשתלה , צפון תל אביב ,קרוב למשפחה ולעבודה . מחיר מצוין : 300$ בחודש . שכנים מעולים : בשני קראוונים סמוכים לנו , גרו חברים טובים . מציאות מצוינת: ארוחות ערב משותפות , כלבים משותפים , שטח גדול לנוח מעול היום . אידיליה – לנו, ולכיס שלנו.
הסברנו להורים שזה לא לנצח, זה עבור התמקמות כלכלית וזוגית .
קראנו לה “התיישבות אלטרנטיבית במרכז הארץ ” . הרגשנו שהכול לטובתנו .
לא רחוק מאיתנו, גרו עשירי הארץ : 1800$ בחודש לדירה, לפחות .
העשירים בררו בעירייה והוחלט על פינוי מיידי . הנוכל שהשכיר לנו את הקראוונים לא טרח לציין שזה לא חוקי לגור שם . אז הנה אנחנו, חודש לפני החתונה, מחפשים מקום אחר לגור בו .
כעסתי עליהם . לא הפרענו . באמת שלא . רק רצינו לחיות בשלווה . וגורשנו .
ניר, חבר שגר בקראוון הסמוך , תבע את המשכיר . תביעה על המחאות שכר דירה שנפרעו, למרות שלא גר שם , ועל עגמת נפש .
המשפט היה ארוך ומייגע , שנה שלמה של התרוצצויות ותקוות .
השופט פסק לפניי שבועיים : לא ישולם דבר לניר . כלום .

צדק צדק תרדוף ?

כל השנה האחרונה התנהלה לפי “כמה יכול היה להיות פשוט אם היינו נשארים בקראוון”.
היום, בדעיבד, לא הייתי חוזרת לגור שם, חיי השתנו , אבל כל מה שאני צריכה זה את האפשרות .
את הפיצוי לעלבון הגירוש. את ההחלטה של אחר לקחת ממני משהו שהיה שלי .
איימי , מנדי ואמאנדה הביטו בי ואמרו : ” זו בדיוק התחושה , בזה העניין ! ”
כמה עצוב . כמה כואב להיות מגורש .

החדר היה עמוס ברגש, כאב ומילים . הסדנה הבאה הייתה סדנה ללא מילים . רק דפים גדולים וצבעים . איזה כיף .
התחלקנו לארבע קבוצות ונדרשנו לצייר : מונולוג , דיון ודיאלוג נשים .
גיליתי בסדנה הזאת שלא כולם אוהבים שמשלימים להם את הציור מספירלה לחילזון מחייך , או שמוסיפים משקפי שמש לשמש שצייר, יש אנשים שמעדיפים להראות את הציור שציירו כפי שהם ראו אותו . ויש אנשים שזה מעלה על פניהם חיוך .
לאחר מכן , שוב חילקו אותנו לשתי קבוצות אם . התפצלנו לשני חדרים והקבוצה שלי עברה לחדר אחר .
ישבנו על כיסאות מרופדים בצבע ורוד עתיק במעגל . במרכז המעגל היו נרות , מטפחות משי , אגוזים ועלים בכל הצבעים . היו גם כרטיסיות עם שאלות באנגלית ובגרמנית . כל אישה ושפתה היא .
אנה ממצרים הייתה הראשונה להציג את שאלתה : ” מה מעציב אותך ?”
היא ענתה : ” כשאני חוטאת .” לא כל כך הבנו למה היא מתכוונת . היא הסבירה שהיא עצובה כשהיא לא מצליחה למנוע מעצמה לעשות משהו שהיא יודעת שאסור לה לעשות . היא לא פרטה .
יעל שאלה אותה : ” לא מעציב אותך כשמישהו אחר פוגע בך ?”
והיא ענתה : ” לא כמו כשאני פוגעת במישהו אחר . כשאני חוטאת יותר כואב לי ”
לקח לי הרבה זמן להבין למה היא התכוונה . אני לא חושבת שעד עכשיו אני ממש מבינה.
נראה לי שזה קשור לשליטה עצמית .
עצוב לי לחשוב שהיא חיה בתפיסה מאד חזקה של חטא ועונש .
חיים ועשייה מתוך פחד שמא יקרה לי כך וכך , הם עקרים מעצמאות בראש ובלב .
הזכיר לי את עצמי כילדה קטנה:
התחושה שאלוהים נמצא בכל מקום ויכול לראות אותי חוטאת .
האהבה המותנית : ילדה טובה=אני נאהבת .
מאחותי הקטנה למדתי שיש מקומות שחייבים לעמוד על שלך , גם אם אומרים לך שאסור , זה קשה , זה כואב ומכאיב , אך הכרחי . כך אתה מוגדר כאדם .

במושגים של הגדרה מדינית האדם הקצין את הגישה הזאת לבלתי אפשרית . כמו הגדרה עצמית , כך גם הגדרה מדינית או לאומית לא תתכן על חשבונו של האחר . היא חייבת להיעשות במקביל אליו . נוכחותו של האחר לא מבטלת את שלך. מתי ילמדו המדינות הקיימות לקבל את המדינות ה”מתבגרות”?
כמה מלחמות עצמאות עוד נדע ?

היו עוד כרטיסיות עם שאלות שדיברנו עליהם . ואז איימי קראה את השאלה על הכרטיסייה שהיא בחרה : ” מה מפחיד אותך ? ” שמעתי את השאלה והתהפכה לי הבטן . לא היה לי אומץ לבחור אותה . איימי אמרה שה”מחר” מפחיד אותה . קפאתי .
היא הוסיפה ודיברה על החרדה היומיומית מלאבד מישהו יקר וקרוב .
באותה שנייה הרגשתי כאב פיסי ממש חד בלב . הבנתי את המושג “להחסיר פעימה ” . פתאום, בלי שליטה, דמעות שקטות פרצו וקלחו בלי הפסקה .
מימיני חייכה אליי איימי מפלסטין באהבה , ביד ימין מרחתי את המליחות על הפנים ואת יד שמאל החזיקה אנה ממצרים . נחמה אנושית יכולה לנצח הכול .

מכל הנוכחות בסמינר , הפלסטינית שלצדי דיברה את כאביי בצורה הכי מדויקת.
כל החרדות המודחקות פרצו. החוסר יכולת לגונן על אהוביי מוציא אותי מדעתי .
יש רגעים של חרדה בהם אני מרגישה ששפיותי נעלמת. ואז מגיעה ההדחקה . אם רוצים להישאר שפויים ומתפקדים צריך להדחיק לא ? ואם מדחיקים אז הופכים כהים לסבל , ואז אתה לא פועל להפסקתו .
איך , לעזאזל , משלבים שפיות וחיבור למציאות הנוראית הזאת ?

לפני יומיים נרצחו בישראל אמא ושני בניה בביתה .

החרדה פלשה לתוך המבצר היחיד שעוד נשאר .
אני משתדלת להימנע מאוטובוסים , קניונים , מסעדות , התקהלויות . איך אני נמנעת מהבית שלי?
היום כשהכנתי ארוחת ערב , חלפה המחשבה המצמררת בראשי , מיהרתי להכניס את הכלבה הביתה וסגרתי את הדלת . לאן בורחים ? מהם דרכי המילוט ? לאמבטיה ? מחוץ לחלון ? איך עושים שהיא לא תנבח ?
נזכרתי שמנדי מבית לחם סיפרה על אמא שנהרגה בבית לחם בתוך הבית, דרך כדור שחדר דרך הדלת, הגופה הייתה בבית שלושה ימים. האב והילד החיים גם .

אנשים מתים בבית . לא בשדה קרב . אין לאן לברוח . מחנק .

לאחר שהסתיימה סדנת הכרטיסיות ה אינטנסיבית, הרגשנו שאנחנו חייבות להתפרק .
הוחלט על מסיבת בנות בחדר של יעל ושלי . כמו צוות מתורגל היטב כל אחת מאיתנו דאגה למשהו אחר : היין, הכוסות, החטיפים, הטייפ, הדיסקים והקלטות . אנחנו מוכנות .
מוסיקה, יין טוב והרבה בנות הם שילוב מנצח לערב נהדר, וכך היה .
לאט, לאט התמלא החדר בבנות . הרגשתי טוב . אמרתי ליעל שאני מרגישה כמו בבית –
ההתרגשות ותחושת הסיפוק כשבאים אורחים .
כל כוסות היין התמלאו, המוסיקה הייתה מגוונת והרבה דברים השתחררו .
דיברנו, כל אחת בתורה, על הגבר בחייה או על הגבר שהייתה רוצה שיכנס לחייה .
גילינו כמה אנחנו דומות ושונות : לכל אחת היו גבולות שונים באינטימיות שמותרת עם הגברים בחייה, אך כולנו מאמינות ורוצות באהבה ובזוגיות אמיתית.
עם כל כוס יין, האווירה הפכה אינטימית יותר, עם כל סיפור הכרנו אחת את השנייה יותר טוב.
בסוף הסיפורים, המוסיקה שהייתה ברקע הוגברה והתחלנו לרקוד ריקודי בטן .
היה כל כך כיף לראות איך הבנות לימדו אחת את השנייה מה מזיזים בדיוק ומאיפה . רקדנו ושרנו עם הרבה אהבה .
חשבתי שיותר אינטימי משיחת הבנות הקבוצתית, שמכירות אחת את השנייה בקושי יומיים, לא יכול להיות, אך טעיתי .
מדיי פעם איימי ואני מתגנבות למרפסת לסיגריה , והיא מספרת לי משהו שלא סיפרה לכולם .
במרפסת, קופאות מקור, כשהיין והמוסיקה מעורבבים בתוכנ , נוצרה ביני לבינה אינטימיות חדשה – חברות מהירה וחזקה .
המסיבה נמשכה עד הקצה הכי רחוק שאפשר היה למשוך אותה: הרבה אחרי שהיין נגמר, הרבה אחרי שהיינו אמורות ללכת לישון . איכשהו כל אחת התפזרה לחדר שלה , איכשהו הצלחתי להוריד את העדשות מגע .
ולישון . שינה עמוקה, שינה עם תקווה .
ויהי ערב ויהי בוקר היום השלישי

יום ראשון , י”ד חשון תשס”ג , 20 אוקטובר 2002

השעון צלצל בשמונה בבוקר . לקח לנו זמן להבין, לקום, להתעורר .
למרות שהייתי עייפה פיזית, הייתי ערנית . היה לי יותר קל לצאת מהמיטה מאשר בישראל .
אחרי המקלחת , יעל ואני אוספות את השאריות של מסיבת הלילה . כל החדר מלא בכוסות ובקבוקי יין ריקים , שקיות חטיפים ריקות . תוך כדי ניקיון החדר אני נזכרת באתמול ומחייכת. הכוס של מנדי מזכירה לי את הסיפור שלה אתמול : את “סקורפיון” ( עקרב ) , הבחור שהיא מאוהבת בו, שנשאר בעילום שם . מסתבר שבית לחם זה מקום קטן, שם כולם מכירים את כולם ומנדי לא רוצה שיידעו במי היא מאוהבת . לחיי “סקורפיון” . לחיי היום הזה .
לאחר ארוחת הבוקר כינסו את כל הנשים בחדר המרכזי , הנזירה בריגיתה מגרמניה , העבירה פעילות לכבוד יום ראשון . אנה ממצרים הקריאה פרק מהברית החדשה , וכולנו שרנו , בלווי גיטרה , את “he has got the hole world in his hands “ .

כל אחת נתבקשה לצייר או לכתוב את ה GIFT שלה . את הדבר היחיד ומיוחד לה .
בחרתי לצייר את ההבנה שלי את מה שחסר לי בעולם , בארצי .
ציירתי לב אדום גדול עם קשת בענן בכל הצבעים .
אהבה, אהבה ושוב אהבה. אהבה ממנה יוצאים ונכנסים כל צבעי הקשת, אהבה שיכולה להכיל בתוכה את כל הגוונים. כל אחת הניחה במרכז מעגל הישיבה את ה GIFT שלה ונוצר מעגל פנימי של ציורים, סביב הנרות ובדי המשי הצבעוניים .

הלוואי ובין כל מעגל האנשים בעולם אפשר היה לייצר מעגל פנימי שבו כל אחד מודע אל מתנתו ויכול להניח ולהצהיר על הGIFT שלו, המיוחד רק לו .
אם כל אחד היה מצליח לראות את ייחודו של האחר, הוא לא היה מוותר על האחר, הוא היה בוחר לשלב את כל המתנות יחד , לכדי מתנה אחת גדולה – האנושות .
כבר ידוע וברור כי כל אדם הוא עולם ומלואו וקשה לי להאמין שיצר האדם הוא רע מטבעו והכי
נדמה לי שעברנו מספיק כדי לקדש אחד את השני .

להבין שאנחנו, כל אחד מאיתנו קדוש יותר מכל פיזיות אחרת שבחרנו לקדש .
בין אם היא חומה, ספר, מבנה או שטרות ומטבעות .

‏22/02/2009
גם היום, כמעט שבע שנים אחרי, איימי ומנדי מבית לחם ואני חברות. ולא רק בפייסבוק. חברות שלא מותנית בזמן, מקום או לאום.
אמנם נפגשנו רק פעם אחת מאז, בשל הנסיבות, אך אנחנו עדיין חולמות ומאמינות ליום כיף משותף עם בני הזוג והילדים.
בסמינר אחר שהתקיים לפני כשלוש שנים הכרתי עוד חברה טובה מבית לחם וגם איתה נפגשתי בארץ לאחר הסמינר בגרמניה.
אני יודעת ומשוכנעת כי דיאלוג יכול להמיס כל מחסום ולמוטט כל חומה
אך יותר מהכול, אני עדיין נפעמת מעוצמת הדיאלוג הנשי והשפעתו עודנה מהדהדת בחיי.
קרן פרידור